דפי הנצחה

הדפים בספר חייה של רות
נפתחים בשנת 1921, בעיר הייגרלוך שבגרמניה. ילדות מאושרת מאד במשפחה דתית. האב היה
ראש הקהילה היהודית והקשרים בין יהודי העיר לגרמנים היו טובים ביותר. רות, ילדה
חזקה, שובבה ומאושרת, אהבה יופי, פרחים ושוקולד, אהבות שנשאה עימה כל חייה. בדפים
הבאים, רות מתכוננת לעלייתה לארץ ישראל, עם חבריה בהכשרה בגרינגסהוף, אך היא כבר
בת 17, גדולה מכדי לעלות לארץ במסגרת עליית הנוער. דף חדש נפתח, דף המביא עימו
מלחמה וכאב. אביה של רות מצליח להביא אותה אל גבול הולנד ומשם עוברת רות לאנגליה
ופותחת דף חדש. מלחמת העולם השנייה פורצת, ההורים והאח נותרים מאחור, והזיכרון
הצורב של מותם, ממשיך ללוות את רות כל ימיה, בשתיקה.

רות התחילה את
הקריירה שלה כמטפלת בילדים בלונדון, ובסוף המלחמה התבקשה ע"י תנועת בני-עקיבא
לפתוח בית לילדים ניצולי שואה. שם פגשה את בנו, ביחד ניהלו את הבית וביחד רקמו
חלומות על ביתם שלהם, שיקימו יחד בארץ ישראל. בקיץ 1946 נשלחו רות ובנו לצרפת,
ללוות ניצולי שואה, רובם נשים וילדים, בדרכם ארצה באניית המעפילים
"יגור". האוניה הפליגה מהנמל לייד מרסיי, בדיוק היום, בראש חודש אב. היתה
זו האוניה הראשונה שהוגלתה ע"י הבריטים לקפריסין ורות שירדה ראשונה מן
האוניה, היתה המעפילה הראשונה שדרכה על אדמת קפריסין. שני החיילים הבריטים שאחזו
בה וגררו אותה מן האוניה לא העלו בדעתם שהיא מבינה היטב אנגלית.

לימים, היא סיפרה
ששמעה אותם אומרים זה לזה: "כמה מסכנים היהודים הללו. אחרי כל מה שהם עברו,
אנחנו גוררים אותם למחנה המעצר בקפריסין." רות ראתה את הטוב שבאדם. את זה היא
בחרה לספר. את הכאב והרוע, היא בחרה לשתוק.

רות ובנו נישאו בטירת
צבי והתגייסו מיד, במרץ ובתנופה של חלוצים לבניית הקיבוץ. אישיותה החזקה של רות,
היתה מנוף של חריצות ושל עשייה. לצד הקמת המשפחה, רות טיפלה במספר מחזורים של בתי
ילדים. היא טיפלה בכל כיתה שנים ארוכות והטביעה בכל ילדה וילד חותם. רבים מאיתנו,
"הילדים של רות" עומדים כאן היום, מול הדף האחרון בספר חייה של רות. את
הזכרונות הרבים, את המסירות האינסופית של רות לתפקידה כמחנכת, את הטיולים, את
השיחות, את היציאה לקייטנות ואת הסיגריה בזווית הפה, יוכלו רבים לספר, דף אחרי דף.
כילדים, בוודאי לא היינו מודעים לסיפור חיים מורכב, שאילץ את רות להתמודד בגיל
צעיר עם פרידה כואבת מבני משפחתה, עם געגוע תמידי לעולם שנלקח ממנה ללא שוב. עבור
ילדי טירת צבי, רות היתה אישה מלאת כוח, אישיות כובשת, סיפורים מתוקים, התפעלות
משיח לילך במלוא פריחתו, הפרח האהוב עליה, מבט חודר ותחושת ביטחון של ילדים
המוגנים ע"י מטפלת היודעת את דרכה בעולם הזה.

בגיל בו אנשים
מתחילים לחשוב על פרישה, פתחה רות כדרכה, בתנופה ובמלוא המרץ בקריירה חדשה. היא
הקימה את המזכירות הרפואית בטירת צבי ונתנה שירות מסור לכל באי המרפאה. שנים רבות
התמידה בתפקיד כמזכירה רפואית ובינתיים זכתה לראות את משפחתה מתרחבת, מצמיחה ענפים
ומפריחה פרחים. בדפי ספרה של רות, שנותיה האחרונות זיכו אותה להיות מוקפת נכדים
ונינים, בכל אחד מהם שמחה כאילו היה יחיד ומיוחד לה.

ואנחנו, חברי טירת
צבי וילדיה, נפרדים ממך רות, סוגרים בעדינות בפעם האחרונה את ספר חייך. אותו ספר
עתיק, כמעט בן מאה שבו סיפור חייך נשזר בסיפורה של תקומת ישראל. ובדף האחרון, נרשם
יום פטירתך היום, בראש חודש מנחם-אב. הייתי רוצה לקרוא לו היום, לחודש הזה,
מנחם-אם. אנו נפרדים ממך, כשלנגד עינינו, דמותך כאמא גדולה, אשת-חיל, כאישה חזקה, כמטפלת
דומיננטית, הנחושה לבחור בטוב, בפורח ובשמח, דמות שתלווה אותנו כל ימינו. כמה סמלי
הדבר, שנולדת בכ'א תמוז, ואת יום הולדתך חגגת מדי שנה, ביחד עם יום חגה של טירת
צבי.

ובנימה אישית מאד, רות
צעדה איתי ועם חברי לבית הילדים "ילד 6" מכיתה א' עד סוף כיתה ט'. תקופה
כל כך משמעותית בחינוכו של כל ילד, בחינוך הקיבוצי ובלינה המשותפת. אני שומעת
בתוכי את קולה של רות, שידע להיות חזק, אבל גם ידע להיות רך ונפלא, בזמן
שספר-האגדות על דפיו המתפוררים, מונח על ברכיה של רות ולאט לאט מתגלה סודן של
הנסיכות המחוללות ונעליהן שחוקות מריקודים. כשאנו, ילדי "ילד 6" נפגשים
ומעלים זכרונות משנות הילדות שלנו, מיד מחייכים כולם כשנזכרים בהליכה המשותפת עם
רות לבריכת השחייה, וכשהגיע הזמן לצאת מן המים, נשמע קולה המהדהד של רות מקצה המים
הרדודים ועד למקפצה במים העמוקים: "קפיצה אחרונה!"

והיום, בביתה, בגיל
97 ועוד שבוע, שבעת-ימים ושנים, קפצה רות את הקפיצה האחרונה בחייה, אל עולם שכולו
טוב, אל נשמותיהם של בנו אהוב ליבה ויקיריה שאבדו בשואה. תם סיפור חייה של רות. טירת
צבי תמשיך לשגשג, שיחי הלילך ימשיכו לפרוח ואנו נזכור אותך בהערכה גדולה ובאהבה. (מתוך דברי ההספד שנאמרו בהלוויה)