קבוצת שחל ע"י רחובות- לקראת עליה לטירת צבי
קבוצת שח"ל נוסדה בשנת תר"ץ, אבל למעשה התפתחה רק אחרי תרצ"ג, והתפרקה בתרצ"ז עם עליית חבריה לאדמות טירת-צבי.מתוך קבוצת-שח"ל יצאו ראשוני חברי "קבוצת-אברהם" שעלו לכפר-פינס (תרצ"ג), והחברים שעלו להתיישבות בכפר-עציון (תש"ב).היתה זו הקבוצה היחידה של הפועל-המזרחי , שנקראה על שמו של מנהיגה הדגול של התנועה - שמואל-חיים-לנדוי, שנפטר בתרפ"ח, בגיל שלושים ושש.
הקבוצה מנתה, בראשיתה, חמישים בנים ושתי בנות, שהתגוררו בשלושה אוהלים:אוהל לבחורים,אוהל לבחורות,ואוהל לבית-הכנסת.
חבלי הקליטה היו קשים ביותר. חוסר-העבודה הביא לנכונות לעסוק בכל דבר: קבורת-מתים, שתילה, חפירת-בארות.בחורה שהתקבלה לעבוד בחצץ - עבדה יום שלם בפיצוץ אבנים וקיבלה בסיומו - 11 גרוש.בחורה נוספת עסקה בבישול - והחברים שילמו לה עבור עבודות הבית והמטבחים.
חיי החול היו קשים ומרים, עם חוב עצום לבעל-המכולת - אך השבתות היו מלאות התעלות נפשית: זמירות עד כלות-הנפש, ריקודים עד כלות הליל, עבודה תרבותית "תוצרת עצמית", הרצאות וויכוחים רעיוניים סוערים ושיעור שבועי ברמב"ם שנתן הרב שטיינמן.
קבוצת-שח"ל עברה לשעריים שליד רחובות, כאשר הפועל-המזרחי בשיתוף עם הסוכנות היהודית, רכשו עבורה 50 דונם כרם ב-40 לא"י.
הגג - דולף היה. מטבח - שחציו השני מאחרי המחיצה היה רפת ובו פרה יחידה -אלו היו גאוות הקבוצה. מחסור העבודה היה כרוני. הפרדסנים הדתיים של רחובות טענו, שלבם היהודי אינו נותן להם לראות יהודים צעירים בעבודה "מלוכלכת" כזיבול פרדס…
המשיכו לזמר ולרקוד על בטן ריקה.בקיץ תר"צ הגיע גל שני לקבוצה . בתרצ"א-תרצ"ב הגל השלישי - ובו עולים מליטא, מגליציה, מרומניה, ופולניה מקבוצת-סלבקוב.
לכל חבר היה רק בגד אחד לימי-חול, ובגד אחד לשבת. כל הבגדים במחסן-המשותף נועדו לשימוש כולם.התפריט היומי - בתקציב של 3 גרוש לאדם - כלל: לחם עם 7 זיתים בדיוק (מישהו אמר ש-7 זיתים שקולים כנגד ביצה שלימה), שמינית חבילה חלבה. קציצת-ירקות מטוגנת ותה - השלימו את הארוחה.. כשלמדו הבנות לבשל - היו גם דייסה, מרק-פירות ופודינג.
ובשבתות - טשולנט על פתיליית-נפט. ומעשה שכבתה הפתיליה בשתיים בלילה - וכל קבוצת-שח"ל ניעורה משנתה כדי "להציל" את הטשולנט בעודנו חם, בסעודה של טרם שחר…
בימי החול חפרו בורות בפרדסים. תוך כדי עבודה למדו את סודות ההשקייה, החריש, הקטיף והנגרות.קבוצת חברים יצאה לחולות "אגרובנק" לפיגומי הבניינים - היום חלק מן העיר חולון.קבוצה אחרת - חפרה בארות.הכמיהה לחקלאות התבטאה בעבודה בגינת-ירק וברפת.
כולם דיברו עברית (בניגוד לחברי קבוצת-רודגס, שדבקו בגרמנית), שמעו ונתנו הרצאות וקראו בשקיקה את חוברות "נתיבה", "התור" ו"הפועל-המזרחי".הקבוצה רכשה, במשותף, את "כל כתבי הרצל", וכך העשירה את ספרייתה. היא סייעה בארגון סניף "בני-עקיבא" בשעריים, ואף ניהלה "מושבת-קיץ" (=קייטנה) ראשונה לחניכים מילדי התימנים, במחנה שהוקם על אדמתה.הקבוצה גם השתתפה בפעולות התרבותיות של בית-הפועלים במושבה, למרות חילול-השבת שהיה נהוג שם - וזאת כדי להפגין את שייכותה לציבור החלוצי-פועלי.
בסודי-סודות התגייסו החברים לשורות "ההגנה", ופעמיים בשבוע התגנבו לפרדס לאימונים, שבהם מטאטא שימש כרובה.
בשנת תרצ"ד הגיעו חברי סלבקוב "עובדיה", ואז עלה מספר החברים ל - 25.שנה לאחר מכן כבר היו בקבוצה 42 חבריםוב - 1936 - עלה מספרם ל - 50.באדר תרצ"ז - לאחר אסיפת-חברים סוערת - הצטרפה קבוצת-שח"ל לחברי פלוגת ההתיישבות של קבוצת-רודגס ולחברי כפר-יעבץ, ויחד עלו כולם להתיישבות בעמק-בית-שאן (בתמוז תרצ"ז).
כתב: אפרים יעיר
מזכרונות לאה יורב על שח"ל
ב - 1935 עלינו ארצה. אחרי שבוע, באתי עם ישראל לשח"ל, לבקר את בני משפחתו. אני מאד התפעלתי מכל מה שראיתי שם! מהחברים והחברות, מהחיים היפים שהיו שם! והרי לא היה כלום - אבל החלטנו שאנחנו נשארים. ישראל דאג לי - איך אסתדר שם , אני - שבאתי מבית מלא כל טוב - ופתאום הגעתי למקום שאין בו שום דבר…לא היה מה לאכול…אבל היה יחס מאד יפה ומיוחד בין האנשים.
היו בהכשרה שלושה צריפים: באחד גרו הבחורים, באחד - הבחורות, ואחד שימש לצרכים ציבוריים: חדר אוכל, מחסן בגדים… כשבאתי עם ישראל - זוג נשוי, לא היה חדר משפחה בשבילנו, וכך אני גרתי עם הבחורות, וישראל עם הבחורים. רק יותר מאוחר חנוך השיג אוהלים מן הסוכנות, ואז קיבלנו אוהל-משפחה משלנו.
אני הבאתי אתי לארץ ארגז גדול עם "נדוניה". כלי-מטה, סדינים, מגבות, בגדים, כלי כסף, פמוטים וגביע. הנדוניה נגמרה מהר, כי לא כולם הביאו איתם הרבה דברים. את הבגדים נתתי למחסן הכללי. וב - 1936 נתתי את כלי הכסף ל"כופר הישוב". רק את הפמוטים שקיבלתי מאמא, השארתי אצלי.
השבתות בשח"ל היו יפות במיוחד. הבחורים היו הולכים לרחובות להתפלל, וכשחזרו - ישבנו לסעודת-שבת יפה עם הרבה זמירות וכו'.
היינו כבר כמעט 50 איש. היה לנו גן-ירק קטן, שלוש פרות ולול קטן. צריך היה לחיות ממשהו, לכן הלכנו לעבוד. כל יום הלכנו ללשכת העבודה ברחובות, לחפש עבודה. רצינו לעבוד בפרדסים, אבל הצטרכנו לעמוד בתחרות עם הערבים. היינו עומדים מול הפרדסים וצועקים: "עבודה עברית!". ישראל עמד בתחרות עם הערבי על עשיית "צלחות" מסביב לעצים, והוא התקבל לעבודה בפרדס. בהתחלה גם אני עבדתי שם. היינו הולכים לעבודה כל יום כשעה, הרי לא היה לנו כלי תחבורה…
אחר כך התחלתי לעבוד במחסן הבגדים. השיטה היתה של "מחסן א'", שבה כל הבגדים משותפים, והמחסנאים מחלקת לחברים מה שיש לה. היה בלגן גדול, ואז אהובה ואני הלכנו לקיבוצים בסביבה וראינו שאצלם עובדים בשיטה של "מחסן ב'", שבו מסמנים את הבגדים ומחלקים לתאים לכל אחד את שלו. ומאז - גם אצלנו הבגדים היו מסומנים במספרים.
אחר כך נעשיתי רפתנית. איך זה קרה?
היה אצלנו חבר, ושמו אברהם שפירא. הוא היה הרפתן. יום אחד קרה לו משהו באצבעות, והוא לא היה יכול לחלוב. החברים חיפשו ברחובות, ולא מצאו מישהו שיכול להחליף אותו בחליבה. הדבר מאד הרגיז אותי. אמרתי: אנחנו פה 50 איש, ואף אחד לא יכול לחלוב? אברהם, תלמד אותי לחלוב! ככה למדתי. לא עבר זמן רב, ואברהם שפירא עזב את שח"ל, ואז אני נהייתי לרפתנית.
הייתי בהריון עם שרה. היה לנו שכן ברחובות, שמצבו היה יותר טוב משלנו, והיינו ביחסים מצויינים. הוא אמר לי: ברגע שתרגישי שאת צריכה ללדת - תקראי לי. אפילו תעירי אותי מהשינה בלילה - לא חשוב. ובאמת כך היה. הוא הביא אותי ל"בילינסון", וילדתי את שרה. אתי נסעו ישראל וזהבה. ישראל נשאר בקבוצת-רודגס, שהיתה ליד פתח-תקוה, והיה יכול לבקר אותי כל יום.
כשחזרתי לשח"ל אחרי שבוע - , כל החברים עמדו בחוץ, מחכים לנו, שרים ומתרגשים לקראת התינוקת הראשונה…הם חטפו אותה והעבירו אותה מיד ליד, והכניסו אותה לחדר הילדים. כל השבת כולם התווכחו איזה שם לקרוא לה , אבל אני קראתי לה על שם הסבתא שלי, וכך זה נשאר.
כשילדתי - יעקב קלוסקי החליף אותי בחליבה. אבל אחרי שלושה שבועות הוא אמר: די. מספיק. את חוזרת לעבודה! לא היה דבר כזה "חופשת לידה"…
איך ידעתי לטפל בתינוקת? שלחנו את חנק'ה לקבוצת-שילר ללמוד טיפול בתינוקות. חוץ מזה, היה רופא-ילדים ברחובות, וגם אחות, שהדריכה.
אז חנק'ה ( אור ) טיפלה בשרה'לה, ואני באותו זמן הלכתי לקורס-רפתנים, שהתקיים בקצה השני של רחובות. כל היום הייתי בדרכים בין החליבה, הקורס וההנקה…לא היה קל - אבל היה טעם לחיים.
לישראל כאב הלב לראות אותי עובדת כל כך קשה ברפת הוא רצה לעזור לי לסחוב את המריצה - אבל לא נתתי לו. מה זאת אומרת?אניאתןלו? הרי אני צריכה להוכיח את עצמי! זאת היתה האוירה אז.
(מתוך ראיון שנערך עם לאה על ידי דליה יוחנן בטירת-צבי, הוסרט בוידאו, ותומלל על ידי שרה המל, ובתוספת מספר פרטים מראיון של הודיה הנכדה עם סבתא לאה)
הצריף של שחל בשנת 2012 ברחובות, רחוב ארלוזרוב 35
צולם בעת סיור בעקבות ותיקים 75 לטירת צבי. מסביר ראובן אור
למסמך אישור שניתן לאנשי קבוצת שחל לבנות את הצריפים 1933-4 - לחץ כאן
