לניבת במשפחת בילט,גדלה בקלן שבגרמניה,עם שני אחים ואחות אחת. הוריה התנגדו לעלייתה ארצה, ואריה גניאל שהיה מנהיג הקבוצה, נסע לקלן לשכנעם שיתירו לה לעלות. לני "מכרה" להוריה סיפור, שהיא עולה ל'בית צעירות מזרחי' ומזההם היו מרוצים. אבל כשנאמר להם שעליה להינשא בנישואים פיקטיביים –לכך התנגדו נחרצות; להם היה מבט יותר מפוכח על החיים.
החברים התרכזו בברלין, שם עלו על הרכבת לאיטליה. אמה התעלפה בתחנת הרכבת; בתה הקטנה עוזבת,. מה פתאום? לאן? לארץ של ערבים, אבנים וקדחת. אין אוכל, מסוכן, לְשֵׁם מה?
לני הפליגהמטריאסט באנייה 'איטלי',שכל נוסעיה היו חלוצים מהבח"ד. במקום דרכונים קיבלו תעודות מעבר. הם יצאו לדרך בסוף ינואר 1935, והגיעו לארץ ב-5 בפברואר. הורידו אותם מהאונייה ערבים במכנסיים תפוחים.
ירד גשם סוחף, והחלוצים שלא יכלו להגיע לכפר-יעבץ, נאלצו להישאר כמה ימים בתל-אביב, והתגוררו בבית החלוצות. ציידו אותם בתלושים לאוכל במסעדה של הפועל המזרחי. מרים מלמד (שטראוס) הגיעה, והוליכה אותם ברגל לכפר יעבץ, לשם נועדה כל הקבוצה. עוד בהמבורג, לפני העלייה, אספו אותם לחודש גיבוש. הם שמעו שיעורים מיעקובסון ומארנסט סימון ומאחרים. ההכשרה שמנתה כ-25 חברות וחברים, עלתה לכפר-יעבץ, של 'הפועל המזרחי'. בתוך המושב הקימו מחנה נפרד, ותמורת השירותים שסיפקו לחבריהם, הם קנו מזון.
לני קיבלה הכול ברצינות; לא עבר עליה יום אחד של בטלה – הרי צריכים להתפרנס כדי שלחברים יהיה אוכל! תמיד מצאה עבודה: יום אחד בשבוע עבדה ב'משק בית' אצל משפחה בכפר-יעבץ: ניקתה, כיבסה (בישיבה על הארץ לפני הגיגית, משפשפת את הכבסים), הכינה אוכל לתינוקת (אבל גם קיבלה ארוחת-בוקר; לחם וצנון מגורר מתובל בשמן – מעדן-מלכים)! יום אחר עבדה אצל משפחה בתל-מונד, מהלך שעה ברגל.
התברר שחייבים לתקן נעליים, ואז לני הפכה להיות סנדלרית. היא תיקנה את נעלי החברים, והתפרנסה מתיקון נעלי תושבי כפר יעבץ. הייתה לה מחברת שרשמה בה את שמותיהם ואת סוג התיקון ומחירו כגון,"עָקֵב –2 גְּרוּשִׁים וחצי". "סוליה – 3 גרושים".
בתמונה: מחנה כפר יעבץ 1936
יום אחד החליטו אנשי ההכשרה, שלני צריכה להיות החובשת; לא היה לה מושג אפילו כיצד מודדים חום, היא התנגדה, אבל שום דבר לא הועיל לה. לני: "ככל שיודעים פחות, מעיזים יותר". את הידע רכשה תוך עבודה. פעם בשבוע היה רופא בא לִכְפָר-יעבץ, ופעם בשבוע הלכה לני אל הרופא ללמוד ממנו. לפני העלייה לטירת צבי נשלחה לקורס 'עזרה ראשונה' לחודש ימים, ובסיומו נערכה לה בחינה בפני שבעה רופאים, והיה עליה להדגים טיפול ב'פצועים'. כדי שתרכּוש ניסיון, לפי בקשתה, נשלחה לשבוע נוסף לעבודה בַּחֲדַר המיון בביה"ח 'הדסה' בתל-אביב.
פועלת בניין – לני למדה ברזלנות, וידעה לעשות את העבודה על פי מפה. היא עבדה בקבוצת בניין, הם התחננו לפניה להישאר איתם, ופיתו אותה בשכר של 25 גְּרוּשׁ ליום עבודה. בד"כ קיבלו 17 גְּרוּשׁ, והבחורים קיבלו 2 מילים יותר [1 מיל=עשירית הַגְּרוּשׁ]. קבוצת הבניין הבטיחו לה יותר, אם רק תעזוב את ההכשרה, ותצטרף אֲליהם.
בכפר יעבץ, החברים במו ידיהם בנו את ביתם, על אף שידעו שלא יישארו שם. עד בניין הבית הם גרו באוהלים.
מיכאל חזני ואשתו חנה היו מתושבי הכפר. לני נתלוותה אל מיכאל לשמירה, והוא הנחה אותה, שבמקרה שיהיו יריות, כדאי שתעמוד בצורת עץ, ואז לא יירו עליה... בבית שכטרמן (הניצב שם עד היום), רוכזו ענייני הביטחון של ההגנה. פעם שהתה בו לניחמישה שָׁבוּעוֹת, באותם בגדי טרנינג, היא לא יצאה משם, כי המתינו לביקורת של האנגלים. יום אחד הגיע חזני ובידו אקדח, ואמר לה: "החביאי את האקדח על גופך, ואל תַּראי סימני עצבנות". לני אינה שוכחת את קור האקדח שהיה צמוד לגופה ואת הפחד מביקור הבריטים.
'המרפאה' כולה הייתה ארון תרופות בקצה הצריף. לא היו שעות עבודה מוגדרות, תמיד קיבלה ,"קהל"...
סביב כפר יעבץ היו היישובים טייבה, טול כרם וקלנסואה. משם ירו על החברים. יום אחד שמעה לני יריות ונשכבה על הארץ [לא, היא לא העמידה פני עץ]; אחר-כך מצאו קליע קרוב מאוד למקום שקודם עמדה בו. חזני צירף אותה לשמירות, וכך למדה להתגונן.
זמן רב חיכו החברים לעלייה על הקרקע, ובכל פעם נדחתה העלייה בשבועיים ובעוד שבועיים, ובסך הכול שהו שם כשנתיים, וחוו את החלוציות האמיתית הראשונה:
מחסן א' – הקבוצה מגרמניה באה מצוידת היטב: לכל אחד מהם היו 12 פְּרִיטים מכל סוג לְבוש: תריסר גרביים, תריסר גופיות וכד'. מחסן א' סיים מהר את חיי הפריטים האלה. תוך שנתיים הכול נעלם. כל מי שעזב, קיבל מהבגדים הטובים, וחברי המקום נותרו ללא בגדים. לדידו וללני זה כאב במיוחד. ההוריםהתקשו לשלם, ובכל זאת ציידו אותן, והנה הכול נעלם. שתיהן בכו. הן התביישו בבכי שלהן יצאו לשדה, ובכו שם.
הוריה של לני ברחו מגרמניה לארה"ב, ובדרך התעכבו בצרפת, ולני שנסעה לפגוש אותם שם – לא היה לה מה ללבוש. רבקה'לה דולב (דיוולד) תפרה לה שמלה.
בכפר-יעבץ גם הייתה חתונה: עליזה ישראלי ואריה קניגסהופר (גניאל), וכן רבקה (קלופפר) ונתנאל יוגב (באואר)– שני זוגות ביום אחד, כדי לחסוך בסעודה...
היו קשרים טובים בין החלוצים, קיבלו הכול באהבה. יחסיהם עם המקומיים היו טובים. בכלל הכול היה טוב!
כפר יעבץ 1936 בצד ימין אריה גניאל בצד שמאל לני ולידה צפורה וילדר
כפר יעבץ תרצ"ו למטה באמצע פנינה שינדלר יוסף הראל ויצחק שנידלר למעלה