בדווים היו מפוזרים בעמק, הם היו ענף נחות דרגה של שבט ה"סגר" בעבר הירדן. חייהם – חיי דוחק ועוני, הם רעו עדרי צאן, ועיבדו, לא בקביעות, חלקות אדמה קטנות כדי לספק לעצמם את צורכיהם הצנועים בירקות. ניסינו לקיים יחסי שכנות טובה אתם, והם הבינו מהו שיכלו להפיק תועלת מאיתנו – בעיקר בקבלת סיוע רפואי חנם אצל רופא המשק.
אורח יום-יום היה אבו מחמוד, "אביו של בכורו מחמוד", ודרכו גם נודע לנו מה מתרחש בקרב שכנינו. באחד הימים הביא את בתו הקטנה, קודחת מחום, הרופא איבחן קדחת, קללת העמק, ונתן לאבו מחמוד תרופות. למחרת חזר אבו מחמוד, מחייך כדרכו ושמח, אך בלי הילדה. הרופא שאל: "פיין את בינת?" (היכן הבת?) ענה: "ואללהמָאיִית" (בחיי האל, היא מתה) והחיוך לא מש מעל פניו. התפלא הרופא מרדכי והקשה: "ליש תִדְחַק?" (למה אתה צוחק?) ואבו מחמוד השיב: "מָהלֵיש – בעד שנה פי-ג'דידָה" (אין דבר, בעוד שנה תהיה חדשה). לקח לנו זמן עד אשר הבנו את גישתו, הבלתי-אנושית לכאורה והאכזרית. זה היה מעין שריון הגנה נפשי. אנשים אלה, אשר התקיימו בחוסר מחריד מהיום ליום המחרת ואשר רוב ילדיהם נפלו קורבן לקדחת עוד לפני גיל עשר, היו צריכים לסגל לעצמם התנהגות קשוחת לב זאת, אחרת הייתה נטרפת דעתם עליהם.
כפי שאבו מחמוד ביקר אצלנו, כך גם אנו סיירנו לעיתים באוהלו. באחד הביקורים לא פגשנוהו, ומחמוד קיבל את פנינו, הושיב אותנו לפי כל כללי הטקס, הכין קפה מתוק, ואחרי-כן קפה מר, ישבנו, שתינו, שתקנו ובהמשך שוחחנו בניחותא על הנושאים החשובים כגון "גמח" (תבואה בניב שלהם), על "אל גנאת" (תעלות המים) ועל "אל גנם" (הצאן). זה היה דו-שיח בין גברים המצויים בדרכי העולם, ומחמוד ידע מה הוא שח. וכאשר מיצינו את חובת הנימוס וקמנו כדי להיפרד וללכת, נעשה הכול שוב לפי המקובל. עליכם לדעת שמחמוד, בנו הבכור של שכננו אבו מחמוד, בדוי משבט ה"סגר" בעמק בית שאן, היה ג'נטלמן מושלם.
והוא היה בן חמש שנים.
*זאב יצחקי, זאב'שן, (בפי היקים – זפשן), ממייסדי טירת צבי. כתב כמה פרקי זיכרונות על ימיו בטירת צבי,
שלאחר מותו הועברו לארכיון טירת צבי.
בתמונה: המוכתר גרשון ריטוב עם אורח בסוכה תרצ"ח
פורסם בדף השבועי פרשת ערש"ק"וישלח"י"ג בכסלו תשע"ב9.12.11שנה כ"ו גיליון8
