עם רות בשעת ההתקפה -חנקה אור [ליאן]
ב- ו' באדר א' תרצ"ח (7/2/1938), נולדה לי רות הקטנה.
ימי גשמים היו אז, והטירה נשארה ללא כל דרך וקשר. מביה"ח ניסו להתקשר עם כמה נקודות, כדי להודיע את הבשורה לטירה, אולם, ללא הצלחה, ואני, עייפה וחלשה, שכבתיבביה"ח והרהרתי.ואם כי ידעתי גם לפני זה את מקומה של נקודתנו, את בדידותה בתוך שממת בית שאן, הרי עוד יותר הכרתי והרגשתי את זאת בשוכבי בביה"ח. שכבתי וחיכיתי שיבואו לבקרני, שיבואו לקחתני הביתה. כבר הגיע הזמן, אך אין באים. אין קשר, אין דרך.
כשמלאו לרות10 ימים, באנו הבייתה. עד בית שאן נסענו ברכבת בצפיפות נוראה, ומשם, בטנדר, לטירה. והטירה שמחה עמנו מאוד. עוד באותו ערב ערכו חגיגה קטנה בחדר האוכל. אז החלטנו לא לדחות יותר את הבאת יתר הילדים שנולדו עוד לפני עלייתנו ונשארו יחד עם אימהותיהם ב"רודגס".
התחלנו בהכנות. סידרנו חדר ילדים ועוד אלו סידורים שונים. הזדרזנו ברצותנו שהילדים יבואו עוד בסוף פברואר, כי אז האקלים עדיין נוח, ואין עוד סכנת הקדחת. והנה סוף פברואר, מתקרב היום והילדים צריכים לבוא והשמחה גדולה.
ליל אחד במרץ. זה עתה גמרתי לתת לרות את הארוחה האחרונה ושכבתי לישון. נרדמתי ובחלומי והנה הילדים באו. שמחה בטירה, ופתאום... אני שומעת המון דפיקות, רעש עצום. האם כה גדולה השמחה בטירת צבי?
התעוררתי, והנה יריות, לא בחלום, לא, כי אם במציאות!
איזה רעש! מבול של יריות ממש! וכל כך קרובות היריות, כאילו יורים אל תוך הצריף. וצעקה פרצה מפי: מאיר, קום, יורים! אתה שומע?
מאיר קפץ ממיטתו ורץ לתפקידו. ואני, גם אני התלבשתי, אך נשארתי בחדר, בצריף. ואם כי עד אז לא היה לי כל תפקיד, הרי פתאום הרגשתי שעליי הוטל תפקיד גדול: לא לצאת מהחדר, להישאר בצריף ולשמור על רות הקטנה. התקרבתי למיטה הקטנה שעמדה ליד הקיר: רות ישנה, שקט ושלוה נסוכים על פניה, והיא הקטנה, אינה מרגישה בשום דבר. אינה יודעת מה עובר עלינו ברגעים אלו.ופה, מטר היריותניתך ממש מעל לראשינו. רעפי הגג מתפוצצים וצעקות הערבים נשמעות מידי פעם בפעם.
ואני יחידה בצריף עם רות הקטנה, איני יודעת מה לעשות, רק דבר אחד אני רוצה: להגן על רות. אמנם, אין לי שום כלי או מכשיר, אבל בגופי אסוכך על הפעוטונת שלי.
בחדר קר, הקור חודר לעצמות ואני מוציאה את רות מהמיטה ומשכיבה אותה על הרצפה. יותר נמוך – יותר בטוח.
היריות אינן פוסקות, קולות הנפץ מתגברים. אני מתכופפת על רות, ודבר אחד ממלא את כל ישותי: להגן על הקטנה הזאת, לשמור עליה.
פתאום נפתחה הדלת ומרים באה. ישבה מולי על המיטה ושתינו שתקנו, חיכינו. היא הציעה לעבור לבית, לחדר הרזרבה,בין החבר'ה אולי לא יהיה כל כך איום. אולם, בלי פקודת המפקדה לא העזנו לעשות משהו.
כעבור שעה באו מטעם המפקדה לראות מה שלומנו. אז גם עברנו לחדר הגדול. מרים לקחה את רות, אני את המזרן, ובמרוצה, כפופות, עברנו את החצר.
אך בחדר, - מה נורא! חברי הרזרבה חיכו, שטוחים על המיטות והרצפה, ובאוויר חשים כמה כל אחד נרגש. פינו לנו מקום על מיטה, השכבנו את רות, כיסינוה, ואנו נשארנו יושבות ושותקות.
רק אחרי שעה כמעט, נפסקו היריות. באה פקודה: כל אחד לחדרו! ואם כי חזרנו לחדר ושכבנו, הרי להירדם לא יכולנו, וכשרק האיר המזרח, קמנו ויצאנו לחצר.
