נודעה לנו תכנית הכנופיות להתנקש בנו בצאתנו לשדות. לכן, הוכנס תיקון, סיור בוקר! כעבור ימים מספר נוכחנו בצדקתנו.
בששה ביולי 1938, בשעה חמש בבוקר יוצאים את השער שני רוכבים, אחד מהם שמואל טורצקי (צביאלי)(בתמונה שמואל על הסוס), ושני רגלים, זאב יצחקי, המפקד ואיתו אריה וייל.נכנסים אל בין השדרות לפני צאת העובדים. הרוכבים בודקים בזיגזג את השדרות הצדדיות והרגלים, בשדרה המרכזית, עד אחרי הפרדס.
כ- 100 מ' אחרי הפרדס, גדר חיה. לבדוק עד הגדר? לא יפה להתעצל בגלל 100 מטר. והולכים.
כעשרה מטרים לפני הגדר החיה, כבר חשבנו שגמרנו את עבודת היום, והנה – מטר יריות. שומר אחד כבר שוכב בתעלת המים ליד העצים והשני מתגלגל עליו, ושניהם מוכנים לפעולה. היריות הראשונות החטיאו את המטרה!
היריות נמשכות, הן באות מקרוב, אחר כך התברר לנו המרחק, 12 מטר!אנו עונים באש. כשישה צעדים לפניי, עובר בגלישה צל אדם. מופיע, ומיד נעלם. והנה עוד אחד! אש עליהם! קפיצה אל מעבר לגדר. כמה עשרות מטרים דרומה, בורחת כנופית ערבים. אסור לעזוב אותם! אנו יורים עליהם, הם משיבים ופונים דרומה מזרחה, לעבר ואדי שובש. בשטח פתוח הם רצים בשרשרת. שמונה אנשים הם. משתטחים, יורים, קמים ורצים ומתרחקים. אסור לעזוב אותם, אך מעשה שטן, שני כדורים בקנה, עוד שניות הולכות לאבוד. ופתאום, הנה הם, נחים בוואדי, כנראה אינם מבחינים בי, אני מתקרב בזחילה עד כמה שאפשר ופותח באש. הם מזנקים, עונים באש ובורחים.אחד נופל, חברו נוטל את נשקו והיתר מצליחים להתחמק בפיתולי הוואדי. רק בהמשך, כשסרקנו את הוואדי, מצאנו אותו, ערבי צעיר, משכנינו, מחמרה.
... אני מסתכל סביבי. הנה אריה, בריא ושלם, גם לרוכבים לא אונה כל רע. מהשדות מתקרבים החברים שמיהרו למקום לעזרה, בשומעם את היריות הראשונות.
ניצלנו! קרה לנו נס הפעם. גם הפעם.
זאב
(זאב יצחקי, זאב'שן, היה באותה תקופה מפקד הפו"ש – פלוגת השדה של טירת צבי. הוא מצניע את חלקו המכריע בהסתערות הנועזת אל מול האש).
על אותו הסיור כותב אריה וייל (שנפל בקרב כשמונה חדשים מאוחר יותר):
הקב"ה הצילני היום, בפעם השנייה בחיי ממות בטוח. קבלנו ידיעה ממקורות מוסמכים, כי מתכוונים להתנפל על הפועלים בשעת העבודה. לכן, ארבעה נוטרים צריכים לבקר את השטחים בכל בוקר, והיום הגיע תורי.
יצאנו ארבעתנו, שמואל ומרדכי (קובלינר?) רכובים על סוסיהם, זאב ואני, ברגל. הכול עבר יפה וטוב, כראוי לטיול בטללי הבוקר. אמרתי בלבי: מי ייתן, וכל הימים יהיו נהדרים כמו היום הזה!
הגענו לסוף השדרה, לפתע, יריות רבות. אני רואה את העשן קרוב לפניי. אינני זוכר איך נפלתי על הקרקע, וכבר אני רואה את זאב זוחל לתעלה. מחשבתי הראשונה, להציל גם את נפשי שמה. השנייה, לירות מהר כדור מרובי ושלישית, כמה זמן יעבור עלינו בזה? בדרך נס לא נפגענו. 8 רובים ארבו לנו בבואנו מרחוק במנוחה שלמה, ובכל זאת החטיאו.
שומר ישראל, שמור שארית ישראל!
כבר מספר ימים לפני כן הייתה לי כעין הרגשה לאמר: בכל מקום שם אשמור אני, שם יקרה דבר! אבל, בטחתי בה' שישמרני. אמרתי: אבטל את רצוני לפני רצונו, וגם הוא יעשה לי כטוב בעיניו. היום הזה אודה לה' בכל לבב!
הערבים אמרו להורגנו ביריות הראשונות ולהתחמק מהר. בראותם שאין הדבר עולה בידם, החלו בורחים. כאשר ראיתי אותם קמים, חשבתי שירצו להסתער עלינו, הייתי מוכן כבר להתנגשות פנים אל פנים. הן המרחק בינינו היה רק 12 מטר!
זאב זחל עכשיו קדימה וראה אותם בורחים. תיכף החל ברדיפתם. אני השתוממתי: לרדוף בסביבה בלתי נודעה לנו? לדבר זה כלל לא פיללתי!מהר זחלתי גם אני בעקבותיו. נוצר מרחק גדול בינינו, כי אני עליתי לאט ובזחילה על הגבעות, כמו שלמדנו, ואלו זאב, רץ ישר אל תוך האש.
כך רדפנו אחריהם כמעט עד לירדן. אז, באה גם פלוגת השדה שלנו ויחד סיירנו את השטח. אחרי זמן מה מצאנו ערבי אחד הרוג מוטל בתוך הוואדי. אחר כך באו הבריטים ממשטרת בית שאן והחלו בחקירה. את ההרוג הובילו על רובים אלינו למחנה...
פורסם בדף השבועי ערש"ק"בשלח "י' בשבט תשע"ב 3.2.2012 שנה כ"ו גיליון 1
