סיור פלמ"ח מטירת צבי לבית הערבה - או,
למה תקפו הערבים את טירת צבי?
(ריאיון עם האנשים הנוגעים בדבר נעשה על ידי במסגרת
תחקיר שערכתי על האירועים. ראובן אור)
פרק א
באחד מימי הסתיו של שנת 1946 יצא מטירת צבי סיור של הפלמ"ח.
מקס (משה) שור, מפקד טירת צבי באותם הימים, קיבל את הסיור, ואף הזמין אותם לארוחת הצהריים. מאחר שבאותם הימים שלטו הבריטים בארץ-ישראל, מקס, האמון על חשאיות, לא שאל למטרת הסיור.
לפנות בוקר, הוזעק מקס על ידי שומר השער של טירת-צבי מאחר שהסיור הקדים לחזור, שלא כמתוכנן.
מספר יעקב פלד, תושבקרית-חיים-חיפה, אז, פלמחניק, ממשתתפי הסיור:
בשנת 1946 הייתי פלמחניק בהכשרת קיבוץ מעוז חיים. נוסף לכך, השתייכתי לסיירי פלוגה ד' .
בתקופה ההיא, הנהיגו בפלמ"ח מסעות באזור מדבר יהודה, שם, במסוֶה של טיול, ערכו אימונים שונים, מאחר שהאזור היה שומם, ולא הייתה בו נוכחות של הבריטים.
באחד הימים, בסוף קיץ שנת 1946, הוחלט לבדוק מסלול למסע מטירת צבי למדבר יהודה, דרך הרי השומרון. המשימה הוטלה על סיירי פלוגה ד'.
משאית אספה את משתתפי הסיור, והביאה אותם בשעות הצהריים לטירת צבי, שם תודרכו לקראת הסיור.
כל אחד עמס על גבו תרמיל-גב, ובו מזון לחמישה ימים, כך שהעומס היה רב. נוסף לכך,הצטיידו ברימון יד אחד שהיה מוסתר בתוך מימייה ואולי גם הסתירו אקדח אחד.
בסביבות השעה 14.00 יצאו מטירת-צבי, והלכו לאורך ואדי שובאש (נחל בזק),מערבה לכיוון הרי טובאס.
בתקופה זו של השנה, היום כבר קצר, ובשעה שש כבר היה ממש חושך.
תוך התקדמות, כאשר נכנסו לאזורההררי, שמעו צעקות, שריקות וקריאות בערבית מפסגה לפסגה, והבינו שהם תחת מעקב.
בשלב מסוים, כבר באפלה מוחלטת, צצו מולםשלוש דמויות חמושות ברובים, שפקדו עליהם בערבית לשכב במקום תוך שהם יורים לעברם כדור.
אחד הבחורים, דובר ערבית, ניסה לדבר עימם, אך הם השתיקו אותו.
אחד החמושים חיפה על השניים האחרים, כשהוא כורע,והרובה מוכן בין רגליו, והשניים האחרים החלו לפתוח את התרמילים ולהפשיט את הבחורים.
תוך ביזה, אחד המפקדים (לא זוכר בדיוק מי), העביר בלחש חלוקת תפקידים, כאשר לכל אחד מהערבים, הוקצו שלושה לוחמים.
כאשר ניתן האות, אחד הבחורים קם, כאילו להושיט תרמיל לבדיקה, ואז זינקו עליהם. זכור לו שאחד הבחורים, נסים שמו, שהיה 'בריון רציני', קפץ על הקרוב ביותר. הערבי הספיק לירות כדור אחד שעבר מעליהם, ואז נסים תפס בידו את בריח הרובה ומנע טעינת כדור נוסף.
אז כבר התנפלו כולם על השניים הקרובים, הִכּוּ אותם מכות רצח, והשלישי הצליח לנוס על נפשו (לא זוכר מה בדיוק עשה עם הרובה שלו).
השניים נשארו מוטלים על הקרקע, כשהם פצועים קשה.
שוב נשמעו שריקות וקולות מעברים, ולכן נסוגו במהירות בחזרה לטירת צבי, כאשר הם נוטלים עימם את שני הרובים. הנסיגה התבצעה בריצה פראית, ובמהלכה המשיכו כל העת לשמוע מכל הכיוונים צעקות וקריאות בערבית, והם לא עצרו. רק כשיצאו מתוך ההרים, נעצרו לנוח ולאסוף כוחות, וחילקו ביניהם שוקולד.
בחצות הלילה הגיעו לטירת צבי. התיישבו במרחק מה משער המשק, כדי לא להפתיע את השומרים. אחד הבחורים ניגש לשער וקרא לשומר מרחוק.
מישהו מהמשק הכניס אותם, והודיע להם שעליהם להגיע מייד לעין חרוד, שם הייתה מפקדת הפעולה. את הרובים ואת הנשק שהיה חבוי עליהם, נדרשו להשאיר בטירת-צבי, וכך עשו.
הביאו מהמשק משאית, ועליה כמה חבילות קש לשבת עליהן, וגם איזו שהיא תוצרת חקלאית, ונסעו.
אחרי כמה קילומטרים, נדלק זַרְקוֹר שסינוור אותם. התברר, שסיור בריטי נע לכיוון טירת צבי על הדרך מבית שאן, שהייתה דרך עפר. עצרו אותם, והאירו עליהם בְּזַרְקוֹר, ודרשו לדעת מי הם, ומה מעשיהם על המשאית באישון לַיְלה. הסבירו להם, שהם קבוצת נערים מהצופים שיצאו לטיול לֵילִי, ו'תפסו טרמפ' על המשאית. לרוע המזל, אחד הבחורים היה מכוסה בדם מפצעיו של אחד הערבים, וכל הניסיונות להסביר שנפל ונחבל בראשו לא הועילו.
לקחו אותם למשטרת בית-שאן ועצרו אותם. הכניסו אותם אחד אחד לחקירה. את הנהג שחררו מייד, כנראה, שִׁכְנַע אותם שלא ידע מי הם הטרמפיסטים.
במשטרת בית שאן, נשארו כמה ימים במעצר. בהמשך, הביאו לשם את הערבים המוכים, כדי שיזהו אותם, אם אלו הם שתקפו אותם, אבל הערבים לא הצליחו לזהות בוודאות אף אחד מהם.
אחרי כמה ימים, שחררו אותם ללא שום דרישות נוספות.
בעין-חרוד, חקרו אותם שוב, כדי להבהיר מה בדיוק קרה, ומה סיפרו למשטרה.
למחרת התפזרו לקיבוציהם.
הסיפור לא פורסם, מאחר שבמיתוס המקובל, "פלמחניק לא מרים ידיים אלא מסתער", והפרשה הזו לא התאימה למיתוס.
מספר מקס:
כאשר העירו אותי, הבנתי מייד שמשהו השתבש.
מאחר שמלבד תפקידי כמפקד, הייתי גם מרכז המדגה וגם נהג, לקחתי את המשאית של המשק, זרקתי עליה כמה חבילות קש במקום ספסלים, וכן כמה ארגזי דגים, הסעתי את הבחורים במטרה להחזירם לבסיסם.
כשעצרו אותנו הבריטים, סיפרתי להם שאני מוביל דגים חולים לבדיקה, ואם ייגרם לדגים נזק, האחריות תיפול עליהם. על הטרמפיסטים אמרתי שהעליתי אותם בדרך. למרבה הפלא, הבריטים האמינו לי. את הבחורים לקחו למעצר במשטרת בית- שאן שהייתה אז עיר ערבית, ואני מיהרתי לחזור ולדווח לממונים עליי את מה שקרה. ככל הידוע לי, הבחורים שוחררו אחרי כמה ימים.
פרק ב'
אחרי מספר שבועות, הגיע ערבי מהעיר הערבית טובס, ודרש לקבל בחזרה שני רובים.
לא עזרו טענות חברי טירת-צבי שלא הם היו שם. הערבי טען בתוקף שֶׁהָעֲקֵבוֹת הובילו לטירת צבי, ולכן הם אחראים להחזיר את הרובים.
רובה באותם הימים היה דבר יְקָר-המציאות, ולכן הוחלט להכחיש, ולא להחזיר את הרובים.
הערבי מלמל, כי מה שנלקח בכוח, יוחזר בכוח, והלך.
פרק ג'
יום אחד קיבל מקס ממפקדיו פקודה: "נודע לנו שהלילה יבואו לגנוב דגים מהבריכות שלכם. לכן, עליך להוציא שומרים לבריכות" (הידיעה הייתה על"בריכות דרום", היום מדגה עין הנצי"ב).
מקס הזעיק את אורי אליאב, הוסיף לו עוד שני חברים, והורה להם לצאת בלַיְלה לבריכות ולשמור מפני הגנבים.
מספר אורי:
מקס הטיל עליי ועל עוד שני חברים לסייר בבריכות הדגים ולשמור עליהן מגנבים.
ליתר ביטחון, לקחתי עִמי אחד מִכַּלְבֵי השמירה שהייתי מופקד עליהם, ויצאנו.
הדרך הובילה משער המשק, דרך חורשת עצים ("היער הקטן"), ישר אל הבריכות. החלטתי, כי אם מישהו מצפה לבואי, הוא ודאי מַניח שאבוא בדרך זו. לכן, החלטתי להקיף את הבריכות ולבוא אליהן מאחור.
סרקנו כך את הבריכות ולא מצאנו דבר. כשהגענו לסוללת הבריכה האחרונה, זיהה הכלב את הערבים, ששכבו וחיכו לשומרים שהיו אמורים לבוא מכיוון המשק, וכך הפתענו אותם. התפתח קרב קצר, שנהרגו בו שני הערבים שהיו שם.
התברר, כי הערבים היו מטובס,וכנראה רצו לקחת בכוח את הרובים. את הידיעה שיבואו גנבים הם העבירו בכוונה, כדי לפגוע בשומרים.
פרק ד'
ערביי טובס איימו בנקמת דם. זה כבר היה מסוכן יותר מאשר ריב על שני רובים.
חברי טירת החלו לצאת לעבודה כשהם חמושים בנשק, ובמקביל, החל משא ומתן על טקס שנקרא "סולחה", ובו משלמים כופר נפש למשפחות ההרוגים.
לטירת-צבי לא היה כסף, וגם טענו שזו לא בעייה שלהם בלבד, אלא של "היישוב העברי" כולו.
כך עבר זמן רב במשא ומתן עקר.
תוך כך, התקבלה באו"ם ההחלטה על הקמת מדינת ישראל, החלו מהומות, והמגעים פסקו.
פרק ה'
לקראת סיום המנדט הבריטי, החלו הערבים לשלוח לארץ-ישראל צבא.
היה זה צבא מאומן שנקרא "צבא השחרור הערבי" או "צבא ההצלה", ובראשו עמד ערבי בשם קָאוּקְגִ'י. הצבא יצא מסוריה, דרך ממלכת ירדן, וחצה את הירדן בגשר אדם מדרום לטירת צבי. משם המשיך בדרכו, וגדוד אחד חנה בעיר הערבית טובס במטרה לתקוף את אַחַד הקיבוצים בעמק בית שאן(פרטים על הגדוד שתקף את טירת-צבי ניתן למצוא בתחקיר שערך לוי גבעון במסגרת קורס פו"ם).
כנראה, ראשי העיר הִציעו בהזדמנות זו לסגור חשבון. אותו חשבון שהחל בשני רובים והמשיך בשני הרוגים וכך, כנראה, נפלה ההחלטה לתקוף את טירת צבי.
פורסם בדף השבועי ערש"ק"משפטים"כ"ד בשבט תשע"ב17.2.2012שנה כ"ו גיליון 18
