מוטל הרשברג תיאר את מצבה של טירת צבי בשנות ה 40:לא הצלחנו להתפרנס בכבוד מחקלאות. האדמות שהיה ניתן לעבדן היו מפוצלות; שטחי הקרקע נזקקו להשקאה, וּמַעְיַן אבו פרג' היה רחוק משטחי החקלאות. השכנים הבדואים גנבו מכל הבא ליד: ציוד חקלאי ותוצרת חקלאית, עלו עם עדריהם על שדה ירוק ועל שֶׁלֶף, ואף הטו אֲליהם את מי המעין.
את תקציבי הפיתוח הוצאנו בעיקר על ביטחון, ובכל זאת היינו צריכים להתקיים ממשהו.
מאחר שבסביבה הקרובה לנו היו עדרי בקר ערביים, חשבנו שאם אנו, כקיבוץ דתי, נייצר מוצרי בשר, יהיו לנו קונים רבים שיעדיפו לקנות את המוצרים הכשרים שלנו.
הוסיףיעקב קלי: בסוף שנת 1944 הייתי גזבר טירת צבי, ובדקנו את האפשרות לבנות אצלנו מפעל לייצור נקניק. התברר שבשר היה מוצר בפיקוח הממשלה [ממשלת המנדט הבריטי],ואילו אנו, יכולנו להשיג בשר מחוץ לחלוקה מאחר שהשתייכנו לַאֲזוֹר נצרת, ואֵזור זה, בהיותו ערבי, היה משוחרר מפיקוח.
הייתה בעיה להשיג מכונות. המלחמה זה עתה הסתיימה. במקרה, בשרונה נסגר מפעל שהסכים למכור לנו מכונות, אם נשלם במזומן בשבוע הבא... הצלחתי לגייס את הכסף, ועדיין המזכירות הִיססה. הודעתי להם: "אני מחזיר את הכסף, ומפסיק להיות גזבר"!
אז מינו את מוטל לבורר.
ניגשתי אל הרב טכורש, רבה הראשי של תל אביב, ונועצתי עמו. הרב המליץ על הקמת המפעל, ואף הפגיש אותי עם בעל בית חרושת לנקניק בשם "אס" שהיה בתל אביב.
אני חשבתי על שותפות, אך מר יעקב אס, בעל בית החרושת, לא היה מעוניין כלל בשותפות. בכל זאת, כיוון שהיה מדובר בקיבוץ טירת צבי, הוא היה מוכן לעזור בעצה, ואף לשלוח לעזרה בעל מקצוע משלו.
מר אס לא חשש מתחרות. הוא אף אמר כי הוא אוהד את ההתיישבות, ובמיוחד את הדתית – חלוצית.
נראֶה לי שגם במקרה הזה בולט ההבדל בין אנשי הלהט והחזון ה"פולנים", שרצו קדימה, ועל כל שאלה שהתעוררה ענה יעקב קלי"מִיט וֶעט שׁוֹין מַאכְן", שמשמעותו בערך, "כבר נסתדר...", לבין אנשי המעשה, ה"יקים" שרצו לדעת מראש איך בדיוק נסתדר...
במוצאי שבת, כ"ז בכסלו (חנוכה) תש"ו (2.12.1945), נערכה בטירת צבי אסיפת חברים. על סדר היום: הקמת מפעל נקניק.
לאחר דיון, תוצאות ההצבעה היו: בעד – 39 חברים; נגד – 1.
קם והיה המפעל.
הצוות: אריה הדר, משה מאיר, שאול שמואלי, נתן בירנד, מנחם צ'פסקי ואלן חורין (כאשר התפנה מעיסוקיו בביטחון ובסַפָּרות). מוטל הרשברג שיווק ושימש 'בא כוח' של המפעל בחוץ.
חדר הייצור היה בקומה התחתונה של הטירה. חדר הקירור נבנה כ 25 מ' מאחורי הטירה. בנו אותו מלבני בוץ שכוסו בחבילות קש לבידוד, ועל ידו הקימו מגדל עץ לקירור מים.תנורי הבישול והעישון שנבנו גם הם לבני בוץ, שכנו דרומית לחומת הטירה,
מול עץ ה"סדריה" הידוע.
סיפר שאול שמואלי: איזו עבודה זו הייתה! כל פעולה הוליכה החוצה. כל היום סחבנו סירים. מהבישול לקירור, ומהקירור למילוי ומהמילוי לתנור, שהיה גיהינום בפני עצמו, ועוד בחום של °47 [בַּצֵּל]! עם כל מוט של נקניק הלכנו עשרות מטרים מהמילוי לתנור ובחזרה. כל חבר שעבר בסביבה נקרא לתת יד לסחיבת הסירים. הייצור הצריך שעות רבות וייצרנו "יש מֵאַיִן".
הכול נעשה בעבודת ידיים תוך מאמץ גופני רב.
את הַבָּקָר קנו מערביי הסביבה. כאשר הצופה מעל הגג היה מזהה מרחוק עדר, ליד הירדן או בוואדישובאש, מיד הייתה יוצאת משלחת: משה מאייר מומחה לבהמות, המוכתר,מלוּוים אבטחה, והיו מנהלים מו"מ בסגנון ערבי מובהק. הם נקבו סכום גבוה, אנחנו – נמוך. הסתלקנו, נקראנו חזרה וחוזר חלילה עד שהתפשרנו, והמוכתר היה משלם.
בעדר היו 10-8פרות שהצריכו שמירה וטיפול.לעתים נעזרנו ב"ידיד", שייח' פדייל, ששמר לנו על הפרות.על השחיטה היה ממונה ר' דוד אדלר (לימים, הרב נשר).
סיפרהרב נשר: בח' בטבת תש"ו, כשהייתי בחור ישיבה, אך בעל סמיכה לרבנות, לשחיטה ולניקור, נקראתי אל הרב הראשי הרצוג שהטיל עליי להיות שוחט בטירת צבי. הסכמתי לתקופת ניסיון קצרה, "בין הזמנים", שנמשכת עד היום...(1981)
לא כל כך ידעו לקראת מה הולכים. היה רק רעיון לייצר נקניק כשר. אף אחד לא ידע מניין יגיעו חומרי הגלם, איך לייצר, ואיך לשווק. הייתה התלהבות עצומה. היום לא היו מקימים כך מפעל...
הבקר ששחטנו היה דל בשר ורבּו בו הטריפות. הייתה בעיה עם הניקור ועם המליחה, ולא היו כלים מתאימים. תמיד היה רצון עז לשמור על הכשרות בכל מחיר.כל הוראה שלי נשמרה בקפדנות, אפילו כשזה גרם להפסד.
ערב נישואיי, ביקשתי תספורת אצל אלן ובעודי יושב לפניו, הזעיקו אותו לבדוק תנועה חשודה מכיוון הירדן, בכל אופן, הוא הזדרז ואיכשהו גמר לי את התספורת ורץ... כנראה שהיה בסדר, כי בכל אופן התחתנתי...
אחרי זמן מה, עשו חשבון והתברר שהפסדנו 2000 לא"י, זה היה אז הון תועפות, ומוֹטל דרש לסגור את המפעל. התברר שגנבו פרות מהשייך שסמכנו עליו... לפעמים משיקולי שכנות, המוכתר קנה פרות שידע מראש שהן טרפות. נאלצנו להפסיק את השחיטה בבית, ואז באמת התחלנו להרוויח; תוך חודש הרווחנו 2000 לא"י, והעסק התחיל לרוץ.
לאחר הקמת המדינה הונהג משטר "צנע", וכל הבשר חולק במשורה ועל פי תלושים. גם עדרי הערבים מהסביבה הקרובה נעלמו.
נוכח המצב החדש, נאלצו לסגור את המפעל.
בשנת 1953, הודיע לייביש (אריה הדר) לבעלי המפעלים: "אנחנו מוותרים על חלקנו", ולצרכנים אמר: "החלטנו לסגור, כי אנו נמכור רק כשר ולא – הכשר...". המפעל דמם. המכונות העלו אבק והחלידו.
רק בסוף שנות החמישים, הוחלט להפעילו מחדש ואז, כבר לא בטירה, אלא במחסן התבואות הישן שאיבד את תפקידו כשהוקמו לידו מגדלי ה"סילו".
במהלך ההסבּה של מחסן התבואות למפעל, רוצפה הרצפה באריחים, ומבלי שנתנו את הדעת לכך, נאטם פתח ה"סליק" שהיה חבוי מתחתיה (ונפתח מחדש רק מקץ שלושים שנה)...
מבוסס על חוברת 'בטירה' שערכה יזרעאלה, והוקדשה ל'טיב' בערב חנוכה תשמ"א,
במלאת למפעל 35 שנה.
הצילומים מארכיון טירת צבי. הציורים – נפתלי ורטהיים.
פורסם בדף השבועי ערש"ק "צו" ז' בניסן תשע"ב 30.3.2012
