"בִּילְהַרְצְיָה"או, כל המחלה אשר שמתי במצרים....אשים עליך...
ב-1954 התלונן אחד מילדי טירת צבי על טיפות דם בשתן. לאחר בדיקות ממושכות, זוהתה התופעה כמחלת הבילהרציה*, ובעקבותיה נערכו בדיקות לכל תושבי טירת צבי, ובהמשך הורחבה הבדיקה גם לשדה אליהו.
בטירת-צבי נמצאו כ-100 ילדים שנפגעו מהמחלה. מחברי המשק נמצאה רק חברה אחת נגועה,ומשדה אליהו ילד אחד בלבד.
*בילהרציה: טפיל של מים מזוהמים: בתחילת שנות ה-50, על גדות נהר הירקון, היו תלויים שלטי אזהרה כתובים באדום, שהזהירו מפני כניסה למים בשל החשש מפגיעתו של טפיל ששלטאז במימי הירקון – הבילהרציה.
ייתכן כי מצרַים, שרבים ממקווי המים שלה נגועיםבטפיל עד היום, היא מקור המחלה, ומשם היא נדדה לרחבי העולם. על מנתשהטפיל יוכל להתקיים, הוא זקוק לשבלולי מים, שבהם הוא חייב לבלות תקופה מסוימתבתהליך התפתחותו.
עם קוּםהמדינה, הגיעו לארץ אלפי עולים נגועים בבילהרציה, אשר בהפרשותיהם התגלו ביצים שלתולעת הנגיף. ההפרשות האלה מצאו את דרכן לירקון ולמקווי מים אחרים בארץ.
ואכן,בשנות ה-50 נתקבלו דיווחים רבים עלילדים שרחצובירקון וכןבברכות המים להשקיהשבעמק בית שאן,ונדבקו במחלה.
בשלב הראשון – כחודש לאחרהחדירה לגוף יכולה להופיע מחלה ראשונית המתבטאת בחום. כנראה זוהי תגובה אלרגית שלהגוף לשלב הראשוני של הטלת הביצים. תגובת הגוף לגורם הזר יכולה להתבטא בחוםבפריחה נודדת על העור, בשיעול ממושךובהופעת טיפות דם בשתן.
(על פימספר מקורות באינטרנט).
לאחר שזוהתה המחלה, והוברר כי מוקד ההדבקה היה בברֵכות השחייה, שהיו בעצם מאגר מי השקיה, יובשו הבריכות.
יש לציין כי עד אז, הבריכה הייתה מְקום הבילוי העיקרי של ילדי טירת צבי,כולל שבת!!!
אז, לא נתַנּו דעתנו לכך שיש איזושהי בעיה עם כך.
אך, כאשר נערכה השקת מבני "גן בעדן", עלה על הבימה השותף למיזם, יוסי פרנק, וסיפר כי לקשר שלו לטירת צבי יש שורשים עוד מהימים בהם סבא רבא שלו, הרבצבי פסח פרנק, רבה של ירושלים,אישרלחברי טירת צבי לרחוץ בשבת בבריכה.
הרב יעקב פרנק, אביו של יוסי,הסביר לי כי שמע זאת אישית מסבו, וההסבר היה שחסידים ואנשי מעשה נוהגים לטבול בשבת בבוקר במקוה. אם כך, בטבילה עצמה אין בעיה.
הרב הוסיף שתי הסתייגויות.
א. אין להתנגב (מחשש סחיטה).
ב. את ההיתר הוא נתן רק בעל פה...
מכל מקום השעות הרבות אשר הילדים שִׁכְשְׁכוּ במים, גרמו לְהִדָּבְקוּתָם במחלה. מיד עם הגילוי נוצר עימות בין קופ"ח ובין משרד הבריאות בשאלה, מי יטפל בילדים החולים. הפשרה הייתה שהגדולים (מגיל בר מצוה בערך), יטופלו בבית החולים הממשלתי 'תל השומר', והצעירים – בביה"ח 'העמק' בעפולה.
הטיפול עצמו היה אגרסיבי ביותר, וכלל יומיים שלוש זריקות בעכוז לילדים הגדולים, ולקטנים – זריקה אחת ביום אך במשך שבוע שלם.
הגדולים שאושפזו בתל השומר, חשבו שהגיעו לקייטנה. ביום הראשון 'חיסלו' את כל האוכל שהוקצב להםלארוחת הצהרייםודרשו תוספת. אך השמחהלא ארכה.
למחרת, עם תחילת ההזרקות, החלו בחילות, הקאות ומרעין בישין כיוצא באלה עד לצורך בעירוי נוזלים מחשש התייבשות. כמובן הילדים לא אכלו, מאחר שחששו להקיא.
אחרי יומיים של סבל הועלו הילדים לאוטובוס, וחזרו לטירת צבי.
הילד הראשון שירד מהאוטובוס, נעמד כהלום רעם, פִּלְבֵּל בעיניו ונפל מתעלף... אז כבר הבינו שיש בעיה. הילדים קיבלו מזון עשיר והחלימו (או העלו ארוכה). בבדיקות לאחר מכן, הוברר שכולם החלימו. לקטנים בעפולה, נתנו רק זריקה אחת ביום במשך שבוע והם אכן סבלו פחות. אולם, בבדיקות החוזרות, התברר שאצל חלקם עדיין מקננת המחלה, והם נאלצו לחזור לעפולה לסבב טיפולים נוסף.
אל ברֵכת הבוץ כבר לא חזרנו, ובשנים הבאות ניצלנו כל 'טרמפ' מזדמן לטבילהבמעין עין הנצי"ב או בסחנה (שאז עדיין היה ברֵכה מקסימה אך מוקפת פרחי בר וקוצים לרוב.
עם בניית ברֵכת השחייה במקומה הנוכחי בראשית שנות ה – 60, מונתה ועדה שהציעה תקנון 'נוהל ברֵכה' שהובא לדיון ולהחלטה באסֵפת החברים. אחד הסעיפים היה: הברֵכה תהיה סגורה בשבתות ובמועדי ישראל. הסעיף הזה עורר מחלוקת עזה. חברים אחדים תהו: אם אסור, איך רחצנו בשבת בעבר? ואם מותר, למה להפסיק? ההסבר שנתן שמחה פרידמן היה, כי גם אם ניתן למצוא היתר לרחצה בשבת, מכל מקום, האם זהו צביון השבת שלנו? וכך הוחלט.
פורסם בדף השבועי ערש"קשבת"בהר"י"ט באייר תשע"ב11.5.2012
