הכיתה הראשונה בטירת צבי

נחום ברוכי: הַכִּתָּה הָרִאשׁוֹנָה בְּטִירַת-צְבִי

הורי הכירו ונישאו ברודגס, עזבו את הקבוצה ועברו לגור בגדרה, שם נולדנו, אחי חגי ואנוכי. בשנת תרצ"ח נקרא אבינו יהושע ברוכי, לטירת-צבי לשמש בה כמוכתר (הממונה על היחסים עם השכנים הערבים). ההתקפה על המשאית, שנפלו בה אריה וייל ויעקב יוסף מליונר, זירזה את ההחלטה, ומה גם שיעקב מרקוביץ, מרכז הפרדס, נפצע ואבינו שנחשב לפרדסן מומחה, הוזמן למלא את מקומו. כך, אבא, אמא, חגי ואני הגענו לטירה, בערב פסח תרצ"ט.

אני צורפתי לכיתת "הגדולים": שרה גרשטיין (יורב),בן דודה שלמה, יששכר וינצלברג (גבעון) וחדוה יעקובי. לאחר זמן-מה צורפה אלינו "השלישיה" – רחל קניגסהפר (גניאל), שושנה באוור (יוגב) ורותי אורליאן (אור). והיו ילדים נוספים: דובי לוטווק, דליה לויטס, דהו (גדליהו) מלר ונחמצ'יק הונגמן, בסך הכול תריסר פָּעוֹטוֹת. לאחר שדובי עזב עם הוריו נשארנו בהרכב אחד עשר ילדים, עם המטפלת האגדית קטה (אסתר) יעקובי.

זיכרון ראשון:

אני בן שלוש. קטה נושאת אותי על גבהּ ("שק קמח") לראות את פירוק החומה. אנו עוברים בין שני הצריפים שליד החדר האוכל ונתקלים בערימת חצץ, שריד הכותל המערבי לאחר פירוק הקרשים, והנה לפנינו מרחב אין סופי פתוח עד תל אבו פראג'. עד אז החומה הסתירה הכול.

כשבנו את בית הילדים הראשון (בית א'), (הניצב עד היום כאבן שאין לה הופכין, מוגן בשילוט הכחול של שימור אתרים), הלבישו אותנו חולצות לבנות ויצאנו יד ביד בשרשרת מבניין הטירה אל הארמון החדש (בעז"ה ייבנה בבית זה מוזיאון ראשונים).

הסבא של כולם:

הסבא שלי,ר' ישראל ברוך טרטנר, היה סבא של כל הילדים, שהרי רוב החברים השאירו אחריהם בגולה את הוריהם ורק בודדים היו ערניים מספיק בשביל לעלות בעקבות ילדיהם לפני השואה. ואמנם ר' ישראל ברוך נראה כסבא, התנהג כסבא וחשוב ביותר – אחז "מקל סבא", וכשהיה מבקר לפעמים, היו כל הילדים מצטופפים סביב מזוודתו הישנה כדי לראות, אם הביא מחרוזת הביגלאך הקבועה שהייתה נשלפת לשמחת כולנו.

לימודים:

את גן הילדים ניהלה הגננת אסתר בראזר שנישאה למשה ויסבלום ועזבה. לכיתה א' הביאו לנו את אהובה גרדי (לימים אשת הרב פירון). הסמינריסטית הצעירה לימדה אותנו לכתוב את המשפט האל-מותי "שלום כיתה א'". הדבר קרה בחדר הבנים שבאגף השמאלי בבית א' החדש. המיטות התקפלו אל הקירות ובמרחב שנוצר הִצּיבו שולחנות וכיסְאות קטנים. אחרי השעורים היינו מְזיזים את הרָהיטים וּמְפנים מקום לפתיחת המיטות המתקפלות לשנת הצהרים והלילה. מי שהתהפך בשנתו עד הקצה, התקפל ארצה עם המיטה.

מורתנו בכיתה ב' הייתה מרים לוי, מן האיטלקים של שדה אליהו. מרים אהבה אותי מאוד, ופעם, כשהייתי בביקור משפחתי בירושלים, לקחה אותי מבית תמרי לטיול בעיר עתיקה. ביקרנו בסמטת הכותל המערבי וגם בכנסייה שהרשימה אותי מאוד.

אינני זוכר מי לימד אותנו בכיתות ג' ד' ה'. אזכור רק את איציק שלזינגר שניסה לאלף אותנו בכיתה ו'. בוגר סמינר ירושלמי, רזה ונמוך, שגַרְגַּרתו עולה ויורדת...במחנה בני עקיבא, בשבט ניצנים, הכרנו ילד בשם איציקזון ומיד הדבקנו את הכינוי למורנו החביב לאמור, "איציקזון - שפיץ לו בגרון". לאחר זמן, כשנמאס לו הכינוי חסר הטעם, הטיף לנו שאם כבר מכנים, שלפחות שתהיה לכינוי משמעות. ענה לו יששכר מִנֵּיהּ וּבֵיהּ "אתה רוצה שנקרא לך שלזינ-גזר?" וכך היה...

לאחר כיבוש בית-שאן הביאו לטירת צבי שולחנות בית ספר תקניים, והִציבו אותם בחדר הימני בקומת הקרקע של הטירה. על לוח השולחן נקדח חור מיוחד להצבת קסת דיו (כתבנו בעט ציפורן) ואני הייתי טובל בה את הצמות של חדווה שישבה לפניי. לא רק אני, צמות היו לרוב הבנות ואנו הרי היינו ילדי פרא (נדמה לי שהייתי ה'חְנון' ואף פעם לא הצלחתי להמציא שטויות כמו של יששכר ודהו)

גבריאל בר היה המורה התורן שלנו בכיתה ז'. הוא הרכיב משקפיים עבים גם כשהיה נכנס איתנו לשחות בבריכת הבוץ, וכשהיינו משפריצים עליו את המים העכורים, היה מגשש את דרכו כעיוור גמור...

אט-אט הבינו מוסדות החינוך שאם מצפים שנלמד, חייבים לתת פיתרון דרסטי, וכך נשלחנו ליבנה על מנת להתחיל מחדש, בקושי, את כיתה ז'. באותה שנה עזבנו (משפחת ברוכי עםילדי תמרי) את טירת צבי, ואני עוד ניסיתי להתמודד עם החומר בכתה ח' בירושלים, אולם לאחר השליש הראשון נשלחתי כמו חברי ביבנה, לנסות ולהתחיל מחדש בכתה ז'.

טיולים:

בשנים הראשונות הִגענו בטיולי הילדים עד הכרם ליד הבריכה, או עד הפרדס שבין השְׂדרות, הכי רחוק עד בית הקברות, או עד שדה אליהו. בטיול הגדול הראשון הזכור לי הִגענו למעיין חרוד. הנועזים טיפסו עד בית חנקין וכולנו קפצנו למים. הרחצה כנראה לא תוכננה מראש, ולכן לא הבאנו בגדי ים, ומייד צפה שאלת הצניעות. מה עושים? הפיתרון שניתן מִנֵּיהּ וּבֵיהּ היה: הבנים בתחתונים...

בכיתה ה' יצאנו עם קטה ועם יהודה שפייר לטיול בעמק הירדן. נסענו באוטובוס דרך גשר, חצינו את הגבול תחת פיקוח חיל הַסְּפָר העבר-ירדני, ואחרי כמה קילומטרים חצינו אותו שוב ליד מפעל החשמל של רוטנברג בנהריים. מאשדות יעקב צעדנו ברגל לאפיקים, ואז התברר שחדווה לא מרגישה טוב. לאחר מדידת החום הוחלט להפסיק את הטיול ושבנו הביתה בדרך שבאנו בה – "הכול בגלל שהיא הבת של קטה..."

כשהיינו בכיתה ה'-ו' התחוללה מלחמת העצמאות, וככל שנכבשו שטחים, יצאו מהמשק טיולים כדי לראות את מה שהיה קודם מחוץ לתחום לרבים. עד היום אני מודה לוועדת החינוך על שהחליטה לצרף אותנו לטיולים האלה. סיירנו בעתיקות בית שאן, בהדרכת אפרים יעיר. ביקרנו בכנסיות בנצרת, נסענו בכבישי הגליל העליון, לפקיעין, למירון ולקבוצות שחר וביריה.

טיול כיתה ז' הביא אותנו לעמק חפר. הפעם המטפלת הייתה דידו שולץ (שילה). התארחנו בכפר הרא"ה בבתי משפחות הילדים שהכרנו במחנה הקיץ של בני עקיבא, ויצאנו משם ברגל או בטרמפים לסביבה. אנחנו היינו מסתתרים בפרדס, בעוד דידו עוצרת טרמפים. נהג שהיה עוצר, היה מופתע לגלות אותנו מטפסים על ארגז מכוניתו.

בני עקיבא:

המידע הראשון על אודות בני עקיבא הודלף לנו על ידי שליחנו לעולם הגדול, אחי חגי. הוא למד ביבנה מכיתה ג' והלאה, וכשהיה מַגיע לביקור מולדת שלוש – ארבע פעמים בשנה, היה מספר לנו כל מה שאח גדול מספר לקטנים.

בכיתה ו' הִציעה לנו קטה שנשלח מכתב להנהלה הארצית של בני-עקיבא, ונבקש להצטרף לתנועה. ואמנם באותה שנה יצאנו למחנה-קיץ בחורשת האיקליפטוסים בחולות הרצליה. פעם בפעם היו מבקרים אצלנו מדריכים. עם אריה קרול הקמנו "מתקן צופי" של גשרי חבלים, חבלי טיפוס והליכת זיקית, ורפי אילן לימד אותנו שירים ומשחקים צופיים. בהיותנו בשבט 'מעפילים' הגיע לטירת צבי הנח"ל הראשון, גרעין ז'. מהם למדנו לשחק כדורעף ולנבל את הפה. נחמה קם לימדה את הבנים לרקוד קרקוביאק, צ'רקסייה, 'ושאבתם מים' ו'קומה אחא'. הבנות, כמובן ידעו קודם. אז גם החלה פעילות תנועתית סדירה בהדרכת לאה קרליבך. אחריה באו אביגדור משעלי (השופט) וצביקה סלונים והשאר היסטוריה.

פורסםבדף השבועי ערש"ק"קרח"ב' בתמוז תשע"ב22.6.2012