הדיר ושאלות הלכתיות

הדיר מאת אפרים יעיר

חלק א

הצאן היה מענפי החקלאות הראשונים שניסינו בהם את כוחנו, מייד בחורף הראשון לאחר עלייתנו לטירת צבי. הענף הזה היה קשור בנוסטלגיה אינסופית, שכן, עם שובנו אל ארץ האבות, עז היה רצוננו לשוב ולעסוק במשלח ידם של אברהם יצחק ויעקב.

"והיה כי יקרא לכם פרעה ואמר מה מעשיכם? ואמרתם אנשי מקנה היו עבדיך מנעורינו ועד עתה, גם אנחנו גם אבותינו..." (בראשית מו'33-34).

רועי צאן, היו גם משה רבנו, גם דוד המלך. רצינו להתפרנס מיגיע כפיים ולחזור אל הטבע כמוהם. בתחילה לא ידענו מה פירוש "רועי צאן" בעמק בית שאן. רק ידענו כי גם שכנינו הבדווים מתפרנסים מענף זה. שלמה לוין* למד את המקצוע בבית אלפא, וסביבו התלקט צוות מצומצם.

השקענו במקצוע החדש את כל מרצנו ומסירותנו. אחרי תקופה מסוימת נוכחנו לדעת שזוהי פרנסה קשה. לתומנו חשבנו שמסירות ואהבה מכסות על כל הפגמים.

"אם תרצו, אין זו אגדה". עבדנו 14-16 שעות ביממה בתנאים גרועים ביותר. בקיץ אכלנו חום, ובחורף – גשם וקור. שעות ארוכות, מזריחה ועד שקיעה, שהינו במרעה.

* שלמה לוין, ממייסדי טירת צבי וממפקדיה. אחרי מלחמת העצמאות, עזב עם דינה, אשתו שהיתה ציירת מחוננת, ולאחר כמה גלגולים התיישב במירון שם חזר לרעות צאן. במלחמת ההתשה שכלו את בנם בועז, בן טירת צבי.

הדיר עצמו נבנה ליד שער היציאה לבריכות הדגים. שנים רבות שימש את הדייגים ואת ותיקי המדגה, ואף כינוהו "הדיר". באותו מקום הוקם בית אריזה לדגים "דג הארץ" והיום שוכנת בו "הלולבייה"תחת שרביטו של עמיצור פלוטקין.

פטר רחם

ענף כזה "חדש-ישן" לא היה נטול בעיות: מקצועיות וכלכליות וגם הלכתיות. בתחילה לא ידענו, כי כל בכור זכר הנולד, אין לו תקנה, "קדוש מבטן אִמו", והואיל ואין לנו בית מקדש ואין קורבנות, אין ברירה אלא "ירעה עד שיסתאב". התקנה היא, לפני ההמלטה, מכירה (פיקטיבית) של כל העדר לנוכרי, והואיל ולא היינו מודעים להסדר זה בשעה שקנינו את העדר, הרי משנולדו כמה זכרים, לפני שהספקנו "למכור" אותם לא נותרה בידינו ברירה, וכך, נותרו אילים אלו מסורבלים בצמר סבוך כמה שנים עד שמתו מיתה טבעית. בגלל איסור הנאה, היה אסור לגוזזם ולא לשוחטם.

היינו צוות קטן, אבל נקשרנו בחבלי ידידות: שלמה לוין המייסד, אשר אייפרמן וחיים קופלוביץ (בית יעקב), ואחר כך הצטרפו אורי אליאב ואנוכי. תמיד היה בדיר מקום למשתלם מבני הנעורים או מן הגרעינים. משה מושקוביץ, יוסף בונדהיים ועוד. מבני הנוער היה גם אברהם פילוסוף הי"ד שנפל בשיירת יחיעם במלחמת הקוממיות. פעם שב מן המרעה ביום סתיו. באחד המקומות הרחוקים התנפל זאבעל העדר וטרף את אחד הטלאים. אברהם לא איבד את עשתונותיו, רץ והיכה בזאב במקל הרועים שבידו, אך הזאב לא מיהר לעזוב את טרפו. אברהם משך את הטלה מראשו, והזאב, מן הצד האחר עד שנאלץ לברוח.אברהם הביא את הטלה לדיר על כתפיו אך כעבור יום יומיים, מת הטלה מפצעיו.

אל השורשים

ימים ושבועות במרעה, שלא היה לנו מְקור פרנסה בלבד, אלא פגישה עם "הטבע", בגימטריה

"א-ל-הים". שמים תכולים מעל ולהיות כל היום לבד, לחשוב ולהרהר וללמוד את שמות העשבים והצפורים. היה זה יותר מרומנטי.

וכמובן, לימדנו את עצמנו לנגן על החליל ולשיר שירי רועים.

ועוד דבר: הפגישה המתמדת עם בני דודינו, הבדווים. לימדנו את לשוננו לדבר ערבית, והרבה יותר מלימוד שפה זרה נוספת לשם פרנסה, היה זה כאילו חזרנו אל שורשי השפה העברית, שהערבית כל כך קרובה אליה, ובייחוד קרובים כל כך מושגי הבדווים והווי חייהם לאלו של ספר בראשית! כל מלה חדשה-ישנה וכל קשר רעיוני בין מושגי הבדווים ובין שפת אבותינו בתנ"ך או במשנה הֵסֵבּוּ לנו אושר בל יתואר.

והפגישה עם הכבשים שהפכו לנו במהרה לִידִידוֹת. כל כך תמימות ושקטות. ואיזה אושר, כאשר ידעת שהשׂבעת את רעבונן בעשב ירוק ודשן. ואיזו עגמת נפש כאשר המרעה לא הספיק, והיה צריך להוסיף לאבוס תערובת קש או שחת.

וְהַמַּשְׁכּוּכִית, הכבשה הזקנה עם הפעמון הגדול, שהתרגלה לאכול גרעינים ולחם מידך, ומשכה את כל העדר אחריך כמו שרצית.

לאט לאט הכרנו כל כבשה וכבשה בשם או במספר, וידענו את כל תכונותיה: גילה – כמה המלטות עברו עליה, כמה חלב היא נותנת וכו'.

בעונת ההרבעה עקבנו אחר כל אחת מהן לפי זהות האילים המשובחים וניהלנו רישום ב"ספר העדר" שנעזרנו בו להשבחת העדר.

וחמור היה לנו, נושא שקים. אבל לַאֲמִתּוֹ של דבר הייתה זו אתון.

האתון עזרה לנו רבות. אפשר לרכוב עליה ולהעמיס בשק מקל רועים ומעיל גשם. בעונת ההמלטות, אירע לא אחת שנולדו בבוקר אחד 5-4טלאים. סייענו בהמלטה, חתכנו את חבל הטבור, ניגבנו את עור הטלה הרך הנולד, והאתון נשאה אותו בחזרתנו לדיר.

איזו עבודה בלתי נקייה הייתה זו, בעיקר בעונות החורף. ריח הכבשים דבק בידינו, במלבושינו ובנעלינו. אך עבודתנו הייתה לנו לכבוד גדול, ולכן נעלבתי מאוד כאשר הבנות סירבו לשבת לידי בחדר האוכל. בחורף ריפדנו את הדיר בקש זהוב ונקי, ולמחרת בבוקר כבר הפך לזבל רטוב. במשך החורף התרוממה קרקעית הדיר ב-2-1 מטרים עקב הזבל שהצטבר, ובאביב, לפני ל"ג בעומר, הייתה זו חוויה לפנות אותו לפני חג הגז.

וגם ביצים

נוסף לתוצרת העיקרית, החלב, היו בדיר כמה מוצרי לוואי: טלאים לבשר, עורות, צמר – וגם... ביצים!הכיצד? לשם ניצול של עודפי המזון בדיר, גידלנו בקביעות כמה עשרות תרנגולות כ"דיירי משנה". הן אכלו, הטילו ביצים, דגרו ובקעו אפרוחים. הרועה טיגן לעצמו חביתה בשעת החליבה, אבל בתקופת הצנע, למשל, או-אז באו אל הרועה, והלה נתן 10 ביצים או תרנגולת לכל אחד כדי להנעים לו את החופשה או לשם "עזרת קרובים". אלו היו "התרנגולות של הדיר".

שלום בין ניצים

כפי שקורה אצל בחורים צעירים, מרוב מסירות לעבודה הגענו לוויכוחים ולחילוקי דעות על רקע מקצועי או חברתי. בלי משים הפך אפוא הוויכוח והיה לקטטה קולנית, עד כדי חילופי מהלומות. ופתאום עמדנו זה מול זה כתרנגולים ניצים, והרי אנשים אחים אנחנו! רצנו אפוא אל ועדת החברים, שהפכה לבית-דין זוטא, ודנה באותה בעיה עוד באותו ערב. וכמובן, כמו שהגענו לסכסוך מתוך כוונה טובה, כך מייד היינו מוכנים להתפשר ולקבל את פסק הדין של הוועדה.

חלב על הגג

בעונת החליבה חלבנו פעמיים ביום. בבוקר לפני המרעה ובערב אחריו. היה צריך להוביל 4-3 כדי חלב סמיך לתל יוסף, ל"תנובה". באותם ימים עוד לא היה כביש; רק פעם ביום או ביומיים יצא אוטובוס "אגד" מטירת-צבי. האתון הייתה אפוא המוביל הראשי לתחנת "אגד". שם העלינוכדי החלב על גג האוטובוס. גם בשבת היה צריך לצאת למרעה ולחלוב, אלא שלא יכולנו להסתייע באתון מחמת איסור "מְחַמֵּר", והיה עלינו לשאת את הכדים הכבדים בידינו, עד, עד שהרב צבי פסח פרנק זצ"ל, רבה של ירושלים,הִתִּיר לנו להיעזר באתון, בתנאי ש"שניים יְחַמְּרוּ אחריו[אחריה]"

גֹּזּוּ גֵז

השיא של כל חורף, בתום עונת ההמלטות והחליבה, הגיע לאחר הפסח, עם "חג הגז". זו הייתה יותר חכמה ממלאכה, והיה צריך לסיים את כל הגז תוך ימים ספורים, עוד לפני ל"ג בעומר, וכל כך למה? אילו השארנו את מעטה הצמר על הכבשים עם התגברות החום, וגוזזים מדי יום 15-10כבשים בלבד, היינו גורמים לצאן סבל רב, והייתה מתחילה נשירה טבעית של הצמר. לכן, אספנו מכל המשקים יחדיו קבוצה של20-10 רועים, ובמשך יום או יומיים גזזו יחד את כל הכבשים. אז הלכנו כולנו למשק שכן, גזזנו, ושוב נדדנו הלאה. כך תוך שבוע שבועיים תם הגז בכל האזור.

השמחה הייתה רבה. הדיר שקק חיים, מלא שירת רועים, צריחות שונות ומשונות וסיפורי צ'יזבאטים מבוקר ועד ערב. כל ילדי טירת-צבי נאספו אל הדיר, יחד עם הגננות והמטפלות. מתתיהו שלם שר שירי רועים שחיבר בעצמו, ויצחק יהלום הפליא בסיפוריו, והכול, גדולים וקטנים, עמדו פעורי פה והקשיבו.עודני זוכר היום את הסיפור על שלושת התיישים: "מו מו, מה מה ומי מי שעלו יחדיו אל ההרים הגבוהים לאכול עשב ירוק ולשתות מים קרים"... שכל נכדיי לא נלאו לשמוע אותו מפי.

בתום הגז באה סעודת ה"קומזיץ" של כל הרועים ונשותיהם, ואז אכלנו בשר לשובע ואף הותרנו – מה שלא היה רגיל בימים רחוקים אלו.

עוד תוצרת לוואי של הצאן הייתה תעשיית הגבינה: טעימה ומלוחה, פרי ידיה של צפורה קלי; וכן תעשיית מעילים מצמר הכבשים. זו הייתה מלאכת מחשבת ו"ייחוס" גדול בלבד הקנה לך את הזכות הגדולה לקבל מעיל צמר רועים אמיתי. ילדי טירת-צבי עוד זוכרים היטב שרק ילד שקם בבוקר "יבש", זכה לשמיכת צמר אמיתית מצמר כבשים, מעשה ידיה הברוכות של צפורה[שמיכה כזו אפשר לראות ב"צריף הראשונים"שזה עתה שוקם].

חלק ב

נודדים לאזור מרעה

חוויה יוצאת דופן הייתה עונת הנדידה, שנמשכה בחודשי אב – אלול כמעט עד ראש השנה.

מדוע נדדנו? פשוט, משום שבַּאֲזוֹרֵנוּ השחון לא נותר מרעה, וזמן קצר אחרי קציר התבואה, באו עדרי הבדווים וכילו כל חלקה טובה. לא נותרה ברירה אלא לנדוד למרחקים.

בראשונה, בזמן הקציר עצמו, העמדנו אוהל ומכלאה ניידת באחד משטחינו בחמרה כדי לחסוך מהכבשים את היציאה הארוכה למרעה. נשארנו ללון בשדה, וליתר ביטחון, הצטרף אלינו ערבי אחד מנאמני שייך פאדיל, שקיבל על עצמו את השמירה על צאננו מפני הגנֵבות. על כל צרה שלא תבוא, החבאנו גם נשק תחת המיטות.

אחרי שתם המרעה אצלנו, נדדנו לכפר-חסידים למשך 8-6 שָׁבוּעוֹת.

מדוע דווקא כפר חסידים? בגלל אלפי הדונמים של תירס לגרעינים, שבסוף הקיץ התפנו מן הקלחים, בין כפר-חסידים וביגור ועד בתי הזיקוק.התנהלנו לְאִטֵּנוּ מטירת-צבי במשך שלושהימים, הלכנו בעיקר בשעות הלילה. בדרך הכנסנו את הכבשים ללינה בדיר של מרחביה ושריד, ובלילה השלישי הגענו לכפר-חסידים, שם בנינו מכלאה זמנית. כל היום היינו במרעה, ואת הלילה העברנו באוהל שנשאנו איתנו מטירת צבי [אפרים לא מציין זאת, אך בכפר הנוער הדתי בכפר חסידים, שימש אביו אלכסנדר אדלר אחד מצוות המורים].

ארוחה אחת סעדנו אצל ידידים תמורת תשלום, ללא עיתון וללא ספר, ללא חברה וכמובן ללא רדיו. רק התנ"ך הקטן ליווה אותי תמיד בכל דרכיי, והיה נחמתי. הכבשים הרגישו בנוח בעת הנדידה. הן אמנם שמנו. אפס, בתום הנדידה היה עליהן ללכת בחזרה דרך שלושת ימים מפרכים, וכך יצא שכרן בהפסדן.

לצערנו, כל המאמצים לא נשאו פרי.כל העבודה, המסירות, המיומנות המקצועית, הלימוד וההתייעצויות שהשקענו – לא יכלו לה לעובדה המרה: עיני הערבים היו צרות בהצלחת הענף. בלילות עלו עם עדריהם על שדותינו, וכילו את המרעה שנותר אחרי הקציר, ולעתים תכופות פקדו שרֵפות את שטחי המרעה. פה ושם גם גנבו מאיתנו כבשה שנחשלה אחר חברותיה. היינו חייבים להאביס בקש, בחציר ובתערובת במקום ליהנות מהמרעה הטבעי.

בתקוות לבד אין די כדי לקיים ענף; לא היה די בחיי פשטות כיעקב אבינו, מתוך אמונה שבזכות הסבל והייסורים נרוויח את לחמנו ביושר, מיגיע כפינו.

לבסוף, בקיץ 1946, נאלצנו למכור את העדר, שהשקענו בו כל כך הרבה עבודה ומסירות נפש.מי יודע? אילו היינו מחכים עוד שנתיים, עד מלחמת הקוממיות – שבה נמלטו כל שונאינו על נפשם והשאירו אותנו יחידים באֵזור עם כל המרעה – מי יודע, אולי היה ענף הצאן הופך לאחד הענפים הקבועים, המְניבים ובעלי הכנסה קבועה ומכובדת...

חלק א' פורסם בדף השבועי ערש"ק"דברים"ח' במנחם-אב תשע"ב27.7.2012

חלק ב' פורסם בדף השבועי ערש"ק"ואתחנן "ט"ו במנחם-אב תשע"ב3.8.2012

פורסם לראשונה בעלון המועצה האזורית עמק בית שאן:"בבקעה" אייר תשמ"ה