לפני העליה על הקרקע בכ'א תמוז תרצ"ז (30 ביוני 1937) השתלמו כמהחברים בעבודות החקלאות בבית אלפא. עם העלייה על הקרקע חלקו ביניהם את ריכוז ענפי החקלאות (אולי זו הסיבה לריבוי הענפים החקלאיים...).
בשנים הראשונות היו בצד ענף הפלחה, גם ענף מספוא (שנקרא אז "חצירים") ובו גידלו אספסת, תלתן, סלק מספוא (אז נקרא "סלק בהמות"), סתוויון וכד'כמזון לרפת, לדיר וללול.
ליד הפרדס גידל חיים יעקבי חלקת ירקות – עגבניות, מלפפונים ועוד – אשר הושקתה בתלמים והתוצאות לא היו טובות. בנוסף לבעיות המקצועיות, השכנים נהגו לבוא בלילות וליטול לעצמם "מעשר", ולכן נאלצו להציב שומר בחלקה. בהמשך, חיים סרב לגדל כך, וחזר לגן הירק רק אחרי הקמת מפעל המים האזורי, אז התאפשר להשקות בהמטרה.
בפלחה גידלו בעיקר חיטה אך גם שיבולת שועל ושעורה (אותה מנסים לחזור ולגדל היום). השטחים היו מפוצלים בין חלקות בבעלות ערבית. מי המעיינות זרמו בתעלות עפר וחלק ניכר מהמים הלך לאיבוד עקב חלחול וגניבות מים. ההשקיה התבססה על הצפת השטח ובהעדר פילוס קרקע מתאים, חלוקת המים לא היתה אחידה.
אחרי קום המדינה, התפנו שטחים גדולים. זרעו חיטה על כ 20,000 דונם התפללו וקיוו לגשם שעל פי רוב לא בא, והיבולים היו נמוכים בהתאם.
בהמשך, חולקו השטחים למשקים שחסרה להם קרקע להשלמת המשבצת, על חלקם ניטע הפרדס האזורי ונחפרו בריכות הדגים הדרומיות.
כאשר נכנס יוסף נויבואר לריכוז הענף, הוא החליט לזרוע רק שטחים שניתן להשקות. אז החל עידןהשקיית החיטה בהמטרה כאשר מקורות המים היו בריכות דגים, תעלות ניקוז, מי הירדן ועוד. המים נשאבו ע"י מכוני שאיבה ניידים והובלו בצינורות אלומיניום ניידים.
בנוסף לחיטה, ניסו לגדל גם חמניות, מלונים וסלק סוכר.
החל משנת 1954 נוסד ענף שדה חדש שנקרא בהתחלה "שלחין ב'" ואחר כך סתם שלחין. בענף זה גדלו בעיקר כותנה ומשחוסל ענף המספוא, קבל הענף את גידול האספסת ממנה ייצרו קמח אספסת במפעלים האזוריים. מגדלי הכותנה היו בשנות ה 50 וה 60 מאורגנים במסגרת אזורית שספקה שרותי ריסוס ע"י "גמלי ריסוס" שעברו ממשק למשק וכן שותפות בקטפות. ההשקיה בוצעה כולה ע"י הצפה בתלמים.
בתחילת שנות ה 80, נוכח בעיות חברתיות בענף הפלחה, אוחדו ענפי הכותנה והפלחה תחת השם גד"ש .
לאחר כמה שנים, צורף גם גן הירק שאז נותר ממנו רק הגזר והוא שמר על אוטונומיה במסגרת הענף המאוחד (את הגזר מגדלים היום במסגרת שותפות עם קיבוץ מעלה גלבוע).
ארועים מהעבר ואנקדוטות
·לילה אחד בשנת 44 או 45 שמר בחלקת הירקות אפרים שולץ (שילה). כאשר נדמה היה לו שהוא שומע רעש חשוד, שאל מן הדא? ומשלא קיבל תשובה, ירה מן המותן בלי לכוון במיוחד. בבוקר, כשהגיעו העובדים לגן, מצאו שם ערבי הרוג. כמובן, שכשהגיעה המשטרה הבריטית, אפרים נעצר. מחשש לחייו בעיר בית שאן הערבית הועבר למשטרת טבריה, שם דאג לו רב העיר למזון כשר וכו'. בהמשך, שוחרר אפרים בערבות עד למועד המשפט ואז נשלח לאירופה ועסק בעליה ב' (עליה בלתי-לגאלית). לטירת צבי הוא שב רק לאחרי הקמת המדינה.
·בשנת השמיטה הייתה בעיה בפעולת הזריעה, ואחד הפתרונות ההלכתיים שניתנו היה לכסות את המזרעה בגגון יוטה, לא כדי להצל על ה"דרילר" (העובד המפעיל את המזרעה), אלא כדי לזרוע "תחת גג" שהרי זריעה תחת גג, מותרת.
·במלחמת ההתשה, יצאנו לשטחים רק אחרי שדרכי העפר נבדקו אם הוטמנו בהן מוקשים. הבדיקה נעשתה ע"י מתקן שעיקרו גלילי מתכת כבדים. המתקן שכונה בפינו "שטרונגול", נדחף ע"י זחל"מ בו נהג חייל שהתגורר במשק. המשכנו לעבד את השטחים ממש עד הירדן ולא נרתענו מלהכנס לתוכו כדי להתקין את צינור היניקה של מכון השאיבה הנייד. פעם אחת, כאשר ירדנו לזור להעביר קווים, הבחין אחד הבחורים שמשהו בדרך שונה ובאמת נמצא שם מוקש.
·מידי פעם הושבתה העבודה בשל הפגזות או חשש מהפגזות. פעם אחת הוצאנו קווים בחלקת "ביצה". החלה הפגזה ואיתרנו את הנפילות באזור כפר רופין. לכן, התיישבנו ליד תעלה והחלטנו שאם הפגיעות יתקרבו, נכנס אליה. בכל אופן החלטנו שיותר בטוח להישאר בשטח מאשר לחזור.למשק והמשכנו בעבודה. כאשר חזרנו לארוחת צהריים, בדיוק נשמעה צפירת הרגעה וכולם יצאו מהמקלטים. בני סימון שהיה אז המא"ז, התנפל עלינו בצעקות ורק אז תפסנו כמה דאגו לנו...
·במקרה אחר, הייתה הפגזה ומטוסי חיל האוויר הפציצו את מקורות הירי. כל הצעירים התקהלו ליד הגדר כדי לצפות בפגיעות. לפתע נשמעה שריקה וקטיושה התפוצצה ליד הקומביין. כמובן שכולם נשפכו למקלט הסמוך. הקומביין (ג'ון-דיר 105) נפגע קשה אך תוקן והיום הוא מוצג במוזיאון "ג'ון-דיר לנד" בכפר תבור.
·למשמרת ראשונה על הטרקטור, יוסף נויבואר היה מביא ארוחת בוקר שהוכנה במטבח. ברב החלקות, דאגו להשאיר עץ סדריה (שיזף מצוי) שבצילה אכלו. אחרי ארוחת הבוקר "התפנו" בתלם והמשיכו בעבודה. "פעם אחת, סיפר פ הטרקטוריסט , נגמר נייר הטואלט על הטרקטור. אז מה עשית? נשאל ע"י המחליף. חלצתי את הנעליים וניגבתי בגרביים. מה, לא יכולת להשתמש בכמה עלים מצמחי בר? לא היו בסביבה...בשבילך, העירו לו, סתם עלים ממילא לא היו מספיקים, אתה זקוק לפחות לעלים של לשון הפר. למחרת, נגמר למתלמד הנייר... פנה לטרקטוריסט הותיק ושאל: "יש לך אולי נייר או גרביים בשבילי?"
כותנה בטירת צבי
גידול הכותנה בעמק בית שאן החל כיזמה פרטית של משוגע לדבר בשם סם המבורגר. סם, היה חוואי אמריקאי שגידל בחוותו שטחים גדולים של כותנה. כיהודי ציוני, בא בתחילת שנות ה 50 לישראל והציע לגדל כותנה בארץ. כאשר חיפש איזור מתאים, הפנו אותו לבית שאן שכן, הכותנה כגידול קיץ זקוקה למים רבים. בשנת 1953 החלו לגדל כותנה בחלקות קטנות במעוז חיים ובחוות שמואל. שנה מאוחר יותר כבר היו כמה דונם של כותנה וביניהם טירת צבי. למרכז הגידול החדש התמנה נפתלי דיולד (דולב).
הוקמה מנפטה במסגרת המפעלים האיזוריים לעיבוד הכותנה הגלמית וכן נוסדה שותפות מגדלים שבמסגרתה היו כמה מרססי "גמל" על טרקטורים מוגבהים שעברו ממשק למשק לפי צרכי הריסוס.
ההשקיה נעשתה בהזרמת מים בתלמים כאשר לכל חלקה נחפרה תעלת עפר ממנה יצאו המים בסיפונים אל התלמים.
לפני כל ריסוס, טשטשו את התעלה בעזרת דיסקוס כדי לאפשר למרסס מעבר ומיד אחרי הריסוס, פתחו אותה מחדש. הריסוס היה בעייתי. לעתים היה צורך לרסס שטחים שזה עתה הושקו ואז, לא פעם שקע המרסס. זרועות המרסס הסתבכו לא פעם בצמחים הסבוכים ונשברו וכמובן, המפעילים נחשפו לרעלים.
בעקבות זאת, עברו לריסוס מן האוויר והקימו לצורך זה את חברת "כים אויר".
בהתחלה הקטיף נעשה בעבודת ידיים וסיפק עבודה לתושבי בית שאן שזה מקרוב עלו לארץ. הכותנה נקטפה לשקים שנשקלו וכל קוטף השתכר לפי כמות הכותנה שקטף. את שקי הכותנה רוקנו לעגלות שהובילו את הכותנה למנפטה.
אחרי כמה שנים, קנו מארצות הברית כמה קטפות חד טוריות ישנות שהיו מורכבות על טרקטורים. הקטפות עברו בין המגדלים לפי תור. מחמת החום הכבד באיזור בית שאן, גדלה הכותנה בשני גלים שביניהם"cut-out". זה חייב את הארכת העונה כדי לאפשר לגל השני להבשיל. מסיבה זו, החל הקטיף מאוחר יחסית לאיזורים אחרים. כדי לנצל טוב יותר את הקטפות היקרות, יצאו לעבודות חוץ באיזור חוף הכרמל אז גם נרכשו קטפות דו טוריות. בהמשך, קטפו אנשי חוף הכרמל את הכותנה בבית שאן. כל משק מהשותפים היה חייב לתת מפעיל קטפת שהיה יוצא לשבוע עבודת חוץ. הקוטף מטרת צבי היה ברוך שלוי. התחלופה בין הקוטפים היתה גדולה וההספקים נמוכים וההתארגנות לא היתה כלכלית, לכן, פרקו את השותפות. המגדלים רכשו את הקטפות והחלו לקטוף בעצמם. טירת צבי רכשה קטפת חד טורית ויצרה שותפות עם בארות יצחק שבהמשך באו לקטוף אצלנו. מאחר ששטחי בארות יצחק לא סיפקו די עבודה, קטפו גם במשקים אחרים. זכורה לי במיוחד עונת 1967 בה קטפנו בשדות קבוץ נחל עוז ובשדות קבוץ איל. השטחים היו משובשים עקב מכתשי פגזים, שריד ממלחמת ששת הימים.
עם הרחבת שטחי גדול הכותנה בטירת צבי, נרכשו קטפות דו טוריות. את הכותנה היו מובילים ישר למנפטה ולא פעם נעצרו הקטפות מחוסר עגלות הובלה. כדי להתגבר על הקושי, החלו לבנות מכלאות אחסון מצנורות השקייה שאפשרו קטיף רצוף. בהתחלה, היו הקטפות שופכות את הכותן ישירות לעגלות ההובלה אך כשהתברר שזה גוזל זמן רב, בנו עגלות ביניים שקלטו את הכותנה והעבירו אותה לעגלת ההובלה.
בהמשך, נבנו משטחיםשהותאמו למהדק שיצר עליהם קוביות כותנה גלמית ללא דפנות ובסופו של התהליך, התברר שאין צורך במשטחים אלא ניתן לבנות את ערמות הכותנה (באלות בפי הכותנאים), על הארץ כאשר ההובלה למנפטה נעשית ע"י משאית "מובר" שהותאמה להרמת הערמות ישירות מהקרקע. נוף השדות בסתיו קיבל פנים חדשות כאשר "רכבות" ענק של באלות ממתינות לניפוט בולטות בשטח
יעקב רייפן, נפתלי דיולד (דולב), יוסף נויבואר, נתן פורשר, יגאל גניאל, מנו מטוס.
מנהל מקצועי: חיים יעקובי. ניהול אדמיניסטרטיבי: מקס שור, יעקב רייפן.
לאחר פרישת חיים יעקובי, לוי גבעון, יוחנן הוכמן, אבשלום דולב, יגאל מורן, משה יורב, עמנואל מגן.
נפתלי דולב, עזרא יוחנן, ראובן אור, דוד ירוס.
דוד ירוס, ברוך טסלר, ראובן אור, אהרן גלזר, משה נחתומי, גדי נוי, דוד ירוס, איל הלוי, יובל דולב, שחר שלו.
