דפי הנצחה

מאיר יצחק אור
מאיר יצחק אור (אורליאן) נולד בצום גדליה תרע"ב (25.9.1911) בעיירה ריבעני בלטוויה לאביו ראובן לייב ואמו בילה אורליאן (שניספתה בשואה), בן הזקונים בין שתי אחיותיו (עטל וחיה שניספו בשואה עם בני משפחותיהם) וארבעת אחיו (נחום-פרץ ואלחנן שניספו בשואה עם בני משפחותיהם, כתריאל ואברהם). מאיר התחנך בבית הספר העברי בעיירה ובגיל בר מצווה עבר ללמוד בישיבה בריגה. בגיל 16, בעקבות אחיו אברהם, הצטרף לקבוצת תומכי הציונות ואף היה ממקימי סניף "צעירי המזרחי" בריגה ומאז מאיר ותנועת תורה ועבודה חד הם. פעילותו הציונית לא מצאה חן בעיני ראשי הישיבה שהורו לו לבחור בין דרך הציונות לבין המשך לימודיו בישיבה. מאיר בחר בציונות, סולק מהישיבה ולפרנסתו עבד כשכיר יום ברעיית צאן. בעקבות פעילותו הציונית, היה הראשון מצעירי המזרחי שעלה מלטוויה לארץ ישראל ב 1932 (חשוון תרצ"ג) והצטרף מיד לקבוצת שח"ל שהתמקמה ברחובות. כמקובל באותו זמן, עלה ארצה עם בת זוג פיקטיבית (נישואין לצורך עלייה) ממנה נפרד עם הגיעו ארצה. בקבוצת שח"ל עבד בתחילה בפרדסים ולאחר מכן הצטרף לקבוצת הבנאים שבנתה את בית וייצמן ברחובות ואת שכונת אגרובנק בחולון.
בשנת תרצ"ה (1934) נשא לאשה את חנה, בתו של הרב יוחנן זרחי-זופוביץ, שכיהן כרבה הראשי האשכנזי של טבריה (משנת תרצ"ד עד מותו בשנת תש"ו) והיה מראשי תנועת "המזרחי". בשנת תרצ"ו (1936) יצא לשליחות מטעם תנועת הפועל המזרחי בפולין כשהוא מותיר בארץ את אשתו הצעירה וסייע בארגון קיבוצי עליה. בתקופה זו כתב יומן שמשמש עד היום לחקר שרשי הציונות הדתית בפולין.
ממייסדי טירת צבי, מבוניה-מגיניה וממעצבי דמותה הדתית-חברתית ואורחות חייה. עם העלייה לטירת צבי בשנת תרצ"ז (1937), נשלח לקורס מ"מים של ההגנה בגבת תחתית כדי להכשירו כמחליף למפקד המקום מטעם ההגנה. אחרי ההתקפה הראשונה על טירת צבי, החליפו כמפקד האיזור והיה אחראי לביטחון היישוב. כמו כן שימש כנוטר במשטרת הישובים העבריים. במקביל, כיהן כמזכיר הקבוץ ובהתמודדות עם הבעיות הכרוכות בשאלות הקיום של קיבוץ חקלאי דתי, כשהוא נעזר רבות בחותנו, הרב זרחי. התקיים בו המושג "חלוץ-תלמיד חכם"
כבר בשנת תרצ"ד החל לסבול מהפרעות בכליות. בהתגבר מחלתו, בשנת תש"ד אושפז לתקופה ממושכת בבית החולים בעפולה ובשובו, נשלח לתקופת התאוששות בקבוץ יבנה ועם שובו מונה למנהל החשבונות של טירת צבי. כך בא הקץ לקריירה הבטחונית ומאיר התבלט בפעילות ספרותית, תנועתית וציונית. משנת 1946 הוא נבחר לכהן כציר ב"אסיפה הנבחרת" (הכנסת של המדינה שבדרך), כציר בקונגרס הציוני, בועידות הפועל המזרחי, כחבר במזכירות הפעילה והמורחבת של הקיבוץ הדתי, כעורך "עלונים" – בטאון הקבוץ הדתי ועוד. היה ממקימי סיעת למפנה ב"פועל המזרחי" ואף הוכתר כ"יקיר התנועה".
מאיר היה אוטודידקט ובמהלך השנים הרבה לכתוב מאמרים, תגובות, וסיפורים ב"בטירה", ב"עלונים" וב"עמודים" שהחליף אותו וכן בעיתון נתיבה, עיתון הצופה והצופה לילדים ובעתון בני עקיבא "זרעים". בכתיבתו הוא מוצא במה להגותו הדתית והתנועתית. היה מהוגי הדעות החשובים של תנועת הקיבוץ הדתי, עצמאי ברעיונותיו ומהפכן בהשקפותיו. עם הקמת המדינה היה מהוגי סדר היום והתפילה ביום העצמאות שהפכו לנחלת הכלל. כתב ספר "הקיבוץ הדתי בהתפתחותו", ערך את הספר "לתקופת השנה" ואת הספר "בטרם קרב" שתורגם גם לאנגלית (The Eve of Battle) וקובץ ממאמריו פורסם בספר "אור המאיר" שיצא לאור לאחר מותו.
מאיר ראה בחיי הקבוץ הגשמה מלאה לחיי תורה ועבודה ולכן היה מתנגד חריף ל"חזית הדתית" של המפלגות הדתיות שתטשטש את הדמות המקורית של הפועל המזרחי.
בשנותיו האחרונות גברה מחלתו והוא היה מרותק למכשיר הכליה המלאכותית.
מאיר נפטר בגיל 64 בר"ח כסלו תשל"ו לעת המנחה. בעת פטירתו, התקיימה מועצת הקבוץ הדתי בקבוצת עין הנצי"ב וכשנודע על מותו, כבדו אותו כל הצירים בקימה על רגליהם לזכרו.
הותיר חמישה ילדים (רותי, ראובן, שלמה, יוחנן ובילי) ונכדים רבים.